עמ"ש 29328-06-14

תקציר

השופט דחה את הערעור על פסק דינו של ערכאה נמוכה יותר, בקובעו כי אין צורך ממשי בביצוע בדיקת רקמות לילדיו הקטינים של המערערת לצורך קביעת אבהות, שכן הדבר יגרום להם נזק. בצדק הגיע בית משפט קמא למסקנה כי חששותיה של המערערת בדבר אבהותם של הילדים אינם מבוססים וגוברים על נזקיה הפוטנציאליים של הבדיקה. יתר על כן, המערער הודה באופן עקבי באבהותו, ולכן נמנע ממנו לטעון אחרת ללא ראיות משכנעות, אותן לא הציג. בית המשפט הדגיש כי טובת הילדים היא גורם מכריע וגובר על זכותו של המערער לדעת את הקשר הביולוגי ביניהם. השופטת גם הסכימה עם חששה של הערכאה הנמוכה יותר כי הבקשה לבדיקת רקמות נבעה מסכסוך זוגי ומרצון להימנע מחובת מזונות. לבסוף, ציין בית המשפט כי קבלת הערעור עלולה ליצור תקדים מסוכן, המאפשר לבני זוג לנצל לרעה את הליך בדיקת הרקמה מסיבות שונות ובלתי מוצדקות. שני השופטים הדגישו את חשיבות טובת הילדים ואת חוסר הצדק בטענות המערער, ובכך אישרו את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, ללא צו להוצאות שירתיעו את המערער מלהתרחק עוד יותר מהילדים.