ת"א 57842-03-19

תקציר

הנתבע במקרה זה, המחויב בפרסום אודות פעולות המשטרה, אינו זכאי לחסינות לפי סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע במקרה זה. זאת, משום שהפרסום המדובר – סרטון של מבצע חיפוש שהראה בבירור את פניו וביתו של התובע – לא היה חובה, ולנתבעת היה שיקול דעת על פרסומו. כמו כן, הפרסום נוגד הוראות בחוק בתי המשפט ובהנחיות המשטרה, האוסרות על מסירת פרטי חקירה לפני שמיעתו הראשונה של חשוד. עוד קבע השופט כי לנתבע לא הייתה "הגנת אמת" שכן לא נמצאו ברשות התובע פריטים בלתי חוקיים, ופרסום סרטון ממנו משתמע אחרת מטעה. הנתבעת גם לא הוכיחה כי היה עניין ציבורי בפרסום תמונתה של התובעת, מה גם שניתן היה לפרסם את המבצע מבלי לעשות כן. באשר לטענת תום הלב, קיבלה השופטת כי הנתבע רצה לפרסם את הפעולה במהירות, אך ניתן היה לערוך אותה כך שתגן על זהות התובע ללא קושי רב. השופטת פסקה לתובע פיצוי בסך 150,000 ₪ ללא הוכחת נזק לפי חוק איסור לשון הרע, ופיצויים ממוניים נוספים בסך 8,400 ₪ בגין תיקונים בביתו, שנגרם לו נזק קל במהלך פעולת החיפוש. כמו כן חויב הנתבע לכסות את הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך הדין של התובע, ולהסיר את הסרטון מאתרי האינטרנט של המשטרה. פסק דין זה משמש תזכורת לכך שהחסינות המוחלטת לפי סעיף 13(9) מתפרשת בצמצום, וחלה רק כאשר הפרסום הוא חובה, ולא רק מותר. ארגונים צריכים לנקוט משנה זהירות בעת ייזום פרסומים, במיוחד אם הם עלולים להשמיץ אנשים, ולוודא שהם מצייתים לחוקים ולהנחיות הרלוונטיים.