ע"פ 499/80

תקציר

פסק הדין מתייחס לפרשנותם ויישומם של חוקי ישראל בנוגע להעמדה לדין של קטינים בגין עבירות פליליות. באופן ספציפי, הוא עוסק בשאלה האם ניתן להעמיד לדין אדם המבצע עבירה בהיותו קטין כבגיר אם כתב האישום הוגש למעלה משנה לאחר ביצוע העבירה, ללא הסכמת היועץ המשפטי לממשלה. הדינים הנדונים הם חוק העונשין תשל"ז-1977, חוק הנוער תשל"א-1971, חוק סדר הדין הפלילי תשכ"ה-1965, פקודת הפרשנות תשכ"ב-2 וחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב-1962. התיק עסק בערעור על הרשעה בתקיפת טרור שביצע המערער, יוסף ויצמן, בהיותו קטין. ההרשעה התבססה על כך שכתב האישום הוגש למעלה משנה לאחר ביצוע העבירה, ללא הסכמת היועץ המשפטי לממשלה, לפי סעיף 14 לחוק הנוער. המערער טען, כי מאחר שהיה קטין בעת ביצוע העבירה, יש להחיל את מגבלת שנת ההעמדה לדין, ולמחוק את כתב האישום. עם זאת, בית המשפט העליון קבע כי המונח "קטין" כהגדרתו בחוק הנוער כולל כל מי שטרם מלאו לו שמונה עשרה שנים במועד הגשת כתב האישום, גם אם טרם הגיעו לבגרות בעת המשפט. לפיכך, אם הוגש כתב אישום לאחר שמלאו לנאשם שמונה עשרה, הוראות חוק הנוער הנוגעות לקטינים אינן חלות, אלא אם נאמר אחרת. עוד פירש בית המשפט את החוק כך: קטין שלא מלאו לו שמונה עשרה שנים ושחלפה לגביו שנה מביצוע העבירה, אינו יכול לעמוד לדין ללא הסכמת היועץ המשפטי לממשלה, שכן תקופת ההתיישנות בת השנה מקנה לו זכות להגנה. אולם אם קטין עובר עבירה ונעשה בגיר לפני שחלפה השנה הקבועה בסעיף 14, אזי נכנס לתוקפו הדין הכללי בדבר התיישנות בעבירות, לפי סעיף 7 לחוק סדר הדין הפלילי. שינויים במעמדו של העבריין או שינויים בחוק שמאריכים או מקצרים את תקופת ההתיישנות ישפיעו על אורך תקופת ההתיישנות. במקרה הנדון, מאחר שלמערער כבר מלאו שמונה עשרה שנים וכתב האישום הוגש כשנה לאחר ביצוע העבירה, לא חלה תקופת ההתיישנות בת השנה, ולא נדרשה הסכמת היועץ המשפטי לממשלה. הערעור על ההרשעה נדחה, והחלטות הערכאות הנמוכות יותר התקבלו. השופטים מ' שמגר, ד' בכור ומ' בייסקי הסכימו עם פסק הדין.