ע"א 4195/98

תקציר

בתיק הערעור שעניינו אירוע שאירע ביום 3.9.94, בו נפצעה המערערת ברגלה עקב מפגע מדרכה בנתניה, נדחה בעבר על ידי בית משפט השלום בהרצליה את תביעת המערערת נגד העירייה והמבטחת שלה. המערערת תבעה מלכתחילה פיצויים בגין רשלנות והפרת חובה חקוקה לפי סעיפים בפקודת הנזיקין. בית משפט קמא העדיף תחילה את עדותה של המערערת, שאוששה על ידי בנה וראיות וידאו, חרף התנגדות המשיב לסתירות עדויות. ערכאת הערעור אישרה ממצאים עובדתיים אלה, תוך שהיא משתמשת בעיקרון לפיו קביעות עובדתיות של בית משפט קמא מתקבלות בדרך כלל אלא אם הן שגויות בעליל. היא קבעה כי העירייה חבה חובת זהירות מושגית וקונקרטית לשמירה על בטיחות המדרכות, אותה הפרה בכך שלא טיפלה במפגע שגרם לפגיעה. למרות שהשופט קמא קבע כי העירייה נקטה באמצעי מניעה סבירים באמצעות ערוצי איתור, בית המשפט לערעורים מצא כי אלה אינם יעילים, והדגיש כי הצעדים שננקטו היו פסיביים ואינם מספיקים לזיהוי ותיקון מפגעים. כך, נתפסה העירייה כמי שהתרשלה בכך שלא תחזקה כראוי את המדרכות ולא הקצתה משאבים מספיקים לאחזקתן, דבר המרמז על חובה סטטוטורית שלא קוימה. משכך, התקבל הערעור, והתיק הועבר לבית משפט קמא לצורך הערכת נזקים וקביעת פיצויים, תוך פסיקת הוצאות ושכר טרחת עורך דין למערער.