ע"פ 105/51

תקציר

פסק הדין המדובר קשור למקרה של פריצה וכניסה לבית ספר שנדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב. התביעה ניסתה להוכיח כי הנאשם הוא התוקף באמצעות טביעת אצבע שנמצאה בזירת הפשע. עם זאת, מכיוון שהזכוכית עם טביעת האצבע עליה לא הוצגה בפני בית המשפט, השופט סירב לקבל צילום של הטביעה כראיה. התביעה טענה כי הכוס אבדה, אך לא הצליחה לשכנע את השופט, מה שהוביל לזיכויו של הנאשם בשל חוסר ראיות הקושרות אותו לפשע. היועץ המשפטי לממשלה ערער על פסק הדין וטען כי השופט שגה בכך שהחיל את "כלל הראיות הטובות ביותר" על טביעות אצבע, שמנע מהן להציג ראיות חלשות יותר כמו הצילום. השופט זוסמן הבהיר את סוגי הראיות, תוך הבחנה בין ראיות עדים, ראיות פיזיות וראיות נסיבתיות. בעוד שהבאת החפץ הפיזי בפועל רצויה כראיה, היא לא תמיד הכרחית או מעשית. עם זאת, על בית המשפט להיזהר מקבלת ראיות משניות, שכן הן עשויות להצביע על כך שצד מסתיר ראיות טובות יותר. כלל זה ידוע בשם כלל השמיעה, אשר חל על ראיות עדים אך יש חריג למסמכים כתובים, אשר חייבים להיות מוצגים בצורתם המקורית לבית המשפט. אותו עיקרון, המכונה כלל הראיות הטובות ביותר, חל על אובייקטים כגון כתב יד או טביעות אצבע, שכן פענוח שלהם דורש את אותה תשומת לב ותשומת לב כמו פענוח מילים במסמך. מכיוון שהתביעה לא הצליחה להוכיח את אובדן טביעת האצבע המקורית, החלטת השופט לסרב לראיות משניות הייתה מוצדקת. יתר על כן, הכלל המחמיר לגבי טביעות אצבע מוצדק בשל הסיכון לטעות וההשלכות שעלולות להתעורר. לבסוף, זוסמן ציין כי אמנם ישנם חריגים לכלל במקרים של קושי מעשי, אך התביעה אינה יכולה לטעון לחריג זה שכן הזכוכית נושאת טביעת האצבע הייתה בידי המשטרה. לפיכך, הערעור נדחה, ופסק הדין המקורי נותר על כנו.