ד"נ 29/69

תקציר

בית המשפט העליון פסק בעניין הפקעת מקרקעין שבו ערערו העותרים, בעלי שטח נרחב לאורך חוף הים, על הפיצוי שהציעה המדינה בגין הפקעה חלקית של רכושם לצרכי ביטחון הציבור. עיקר המחלוקת נסובה סביב פרשנותו של סעיף 12(ח) לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), תש"ג-1943, ובפרט הביטוי "כל תוצאה מזיקה אחרת העלולה להיגרם [לקרקע הנותרת] מהפעלת הסמכויות הנתונות בפקודה זו". דעת הרוב, שניתנה על ידי השופט י' כהן, קבעה כי הנזק הנובע מהשימוש בקרקע המופקעת או מייעודה לא נועד להיכלל בפיצוי לפי סעיף 12(ח). פרשנות זו התבססה על ההבדלים המבניים בין המשפט האנגלי לבין הפקודה המנדטורית, וכן על משמעותן הפשוטה של ההוראות הטקסטואליות. בנוסף, הכללת נזק כזה תוביל לתוצאות בלתי צודקות ולאפליה פוטנציאלית נגד בעלי קרקעות מרובות נכסים. השופט לנדוי, בחוות דעת חולקת, ביקש פרשנות מרחיבה יותר של סעיף 12(ח), וטען כי המחוקק התכוון לפסוק פיצוי בגין נזקים הקשורים סיבתית למטרה הציבורית שלשמה הופקעה הקרקע. פרשנות זו נתמכה בפסיקה האנגלית ובהבנה רחבה יותר של הוראות הפקודה. המשמעות המעשית של פסק הדין הייתה כי העותרים לא יקבלו פיצוי בגין ירידת הערך הנטענת של יתרת אדמתם בשל המטרות הביטחוניות שלשמן יועדו הקרקע המופקעת. הרוב תמך בפסק הדין הקודם, והעותרים נדרשו לשלם את הוצאות המדינה בגין הדיון הנוסף.