ת"צ 38375-06-13

תקציר

פסק הדין מצא את רכבת ישראל אחראית לאי עמידה בחובות המוטלות עליה בחוק למניעת עישון במקומות ציבוריים וחשיפה לעישון. הרכבת לא מנעה במידה מספקת את העישון בתחנותיה וברציפיה, ובכך חשפה את הנוסעים לעישון פסיבי בניגוד לרצונם וגרמה להם נזק. התובעים, שהגישו את התביעה כתובענה ייצוגית בשם כל הלא מעשנים שנפגעו בתקופה קצובה, טענו כי רכבת ישראל לא מילאה את חובתה לפקח ולנקוט בכל האמצעים האפשריים למניעת הפרות של החוק למניעת עישון בתחומי אחריותה. בית המשפט הסכים וקבע כי פעולות הרכבת אינן מספקות ובלתי סבירות, במיוחד נוכח היקף פעילותה והשירות הציבורי שהיא מספקת. נמצא כי הרכבת הפרה את חובתה לפנות למעשנים ולבקש מהם להפסיק, וכן את חובתה לדווח לרשויות על מפרי חוק מתמשכים. בית המשפט קבע כי מחדלים אלה מהווים עוולה נזיקית ורשלנות, וכתוצאה מכך עישון פסיבי לא רצוני, אי נוחות ופגיעה באוטונומיה של חברי הקבוצה. השופטת קיבלה את טענת התובעים כי מחדלי הרכבת גרמו לנזק, שכן סביר להניח כי פעולה נמרצת של הרכבת לאכיפת איסור העישון הייתה מצמצמת באופן משמעותי את היקף העישון הפסיבי שחווים הנוסעים. התובעים ביקשו פיצוי של 50-100 מיליון שקל לקבוצה, אך בית המשפט פסק סכום נמוך יותר של 6 מיליון שקל, שישולם לקרן לחינוך למניעת עישון, טיפול ומניעת נזקים, בשל הקושי לאמוד במדויק את הנזקים האישיים והצורך בהרתעה אפקטיבית. כמו כן פסקה השופטת פיצוי אישי בסך 100 ש"ח לכל אחד משני התובעים, למעט תובע 1, אשר נקבע כי חשף עצמו מרצונו לעישון במהלך חקירתו. לבסוף, דחה השופט את בקשת התובעים לסעד של צו מניעה, והותיר לרכבת לגבש נהלים לאכיפת החוק, אך ציין כי החלטה זו אינה מונעת פעולה עתידית אם הרכבת לא תעמוד בחוק. כמו כן חויבה רכבת ישראל לשלם לתובעים שכר טרחת עורך דין והוצאות בסך מיליון שקל.