בר"ע 3335-02-12

תקציר

להלן ניתוח משפטי של פסק הדין בר"ע 3335-02-12, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים: **עובדות רלוונטיות:** המבקש, אברהם קורקוס, ערער על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) שקבעה לו דרגת נכות צמיתה בשיעור 5% בגין פגיעה בקרסול ימין. ערעורו נדחה על ידי בית הדין האזורי. הוועדה התכנסה מכוח החלטת בית דין קודמת, שקבעה כי עניינו יוחזר לוועדה בהרכב אחר, תפעל על פי פסק דין קודם (מיום 19.10.2010) ותתייחס לחוות דעתו של ד"ר ראט, תוך מתן אפשרות למבקש ובא כוחו לטעון טענותיהם. **טענות המבקש (כפי שעלו בפני בית הדין האזורי):** 1. **פסילת החלטת הוועדה:** הוועדה קיבלה לידיה פרוטוקולים של ועדות קודמות שנפסלו, והדבר השפיע על החלטתה. 2. **חוסר התייחסות לחוות דעת ד"ר ראט:** הוועדה לא התייחסה באופן מפורט ומנומק לחוות דעתו של ד"ר ראט, כנדרש. 3. **חריגה מסמכות:** הוועדה לא הייתה מוסמכת לבצע התאמה בסעיף הליקוי ולקבוע למבקש רק מחצית מאחוזי הנכות. **החלטת בית הדין האזורי (שאושרה על ידי בית הדין הארצי):** בית הדין האזורי דחה את ערעור המבקש וקבע כי: 1. **מילוי הוראות פסק הדין:** הוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין שעל פיו התכנסה. 2. **התייחסות לחוות דעת ד"ר ראט:** הוועדה התייחסה באופן מנומק וענייני לחוות דעתו של ד"ר ראט, ופירטה כי ממצאיה שונים מאלו של ד"ר ראט, ולכן אינה מקבלת את מסקנתו לקביעת דרגת נכות גבוהה יותר. 3. **הנחת פרוטוקולים קודמים:** לא נקבע בפסק הדין כי פרוטוקולים קודמים לא יונחו בפני הוועדה החדשה, ולכן אין בכך פגם, במיוחד כאשר הוועדה מצאה ממצאים שונים וביקשה להתייחס להחלטות קודמות. 4. **התאמת סעיף הליקוי:** לא נפל פגם בהתאמת סעיף הליקוי, לאור תקנה 14 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956. **ניתוח משפטי והדגשים:** 1. **עקרון ההחזרה לוועדה רפואית:** כאשר בית דין מחזיר עניין לוועדה רפואית עם הוראות ספציפיות, על הוועדה למלא אחר הוראות אלו בלבד ולא להרחיב את הדיון לנושאים שלא פורטו בהחלטת בית הדין. (פסיקה זו מחזקת את ההלכה הפסוקה בדב"ע נא/29-01). במקרה זה, בית הדין קבע שהוועדה אכן פעלה בגבולות ההוראות. 2. **שיקול דעת רפואי של הוועדה:** נקודה מרכזית בפסק הדין היא ההבחנה בין קביעה עובדתית-רפואית של הוועדה לבין שיקול דעת משפטי של בית הדין. בית הדין הארצי הדגיש כי קביעתה של הוועדה כי הממצאים בשטח שונים מאלו של ד"ר ראט, ובשל כך אינה מקבלת את מסקנתו, היא קביעה רפואית. **"קביעה מנומקת זו היא קביעה רפואית, שאין בית הדין מוסמך להתערב בה."** זוהי הדגמה של עקרון יסוד בדיני הביטוח הלאומי, לפיו בית הדין אינו נכנס לנעלי הרופאים ואינו דן מחדש בסוגיות רפואיות שנפסקו על ידי הוועדות המוסמכות, אלא בוחן את תקינות ההליך והסבירות של ההחלטה. 3. **התייחסות לחוות דעת קודמות והתאמת סעיפים:** * **התייחסות מנומקת:** הוועדה נדרשה להתייחס לחוות דעתו של ד"ר ראט. פסק הדין מדגיש כי הוועדה עשתה כן, פירטה את ממצאיה הרפואיים (כגון: הליכה ללא צליעה, טווחי תנועה, היעדר דלדול שרירים או נפיחות) והסבירה מדוע הם שונים ממסקנות ד"ר ראט, אשר קבע כי קיימת "הגבלה ניכרת". * **התאמת סעיפי הליקוי (חידוש/הבהרה):** המבקש טען כי הוועדה חרגה מסמכותה בקביעת 5% נכות בלבד, שהיא מחצית מסעיף 48(ג)(א). בית הדין הארצי מבהיר כי הוועדה **מוסמכת ואף חייבת** להתאים את דרגת הנכות כאשר אין סעיף ליקוי המתאר במדויק את מהות הפגיעה, בהתאם לתקנה 14. במקרה זה, לאור ממצאי הוועדה שהצביעו על העדר הגבלה תפקודית משמעותית בקרסול, אך לא על מצב תקין לחלוטין (הייתה רגישות מסוימת), קביעת 5% נכות (ולא 0%) נראתה כהליכה לקראת המבוטח, ולא כפגם. * **הסתירה לכאורה בחוות דעת ד"ר ראט:** פסק הדין אף מעלה תמיהה לגבי חוות דעתו של ד"ר ראט עצמו, שכן לטענת בית הדין, גם על פי ממצאיו של ד"ר ראט ("טווח התנועות שמור", "היציבות תקינה", "השבר מאוחה", "לא הגבלה ניכרת"), קביעת 10% נכות (המופעלת בדרך כלל במקרים של "הגבלה ניכרת") לא הייתה מובנת ומוסברת. בכך, בית הדין מראה כי החלטת הוועדה להגיע למסקנה שונה, תוך התייחסות לחוות דעתו, הייתה סבירה. 4. **חשיבות הנימוק:** פסק הדין מדגיש שוב ושוב את חשיבות הנימוק המפורט והמנומק של הוועדה. הוועדה הסבירה את ממצאיה, את ההבדלים בינם לבין ממצאי ד"ר ראט, ואת השלבים שהובילו למסקנתה. חוסר הנימוק היה יכול להוות עילה להתערבות. 5. **הנחת פרוטוקולים קודמים:** הטענה בדבר השפעת פרוטוקולים קודמים נדחתה. בית הדין האזורי (והארצי אישר זאת) קבע כי לא נאסר על הנחת הפרוטוקולים, וכי גם אם הונחו, הוועדה התייחסה לממצאים שלה באופן עצמאי, מתוך הבנה שהיא צריכה להגיע למסקנה משלה על בסיס הבדיקה והראיות. **לסיכום,** פסק הדין בפרשה זו מדגיש את חשיבות הליך תקין, את הצורך של ועדות רפואיות לנמק את החלטותיהן באופן מפורט, ואת גבולות ההתערבות של בתי הדין בקביעות רפואיות. הוא מבהיר כי הוועדות רשאיות לבצע התאמות בסעיפי הליקוי כאשר הדבר נדרש, וכי אם הוועדה מבססת את החלטתה על ממצאים רפואיים שנבדקו ובאופן מנומק, אין בית הדין מתערב, גם אם הוא היה מגיע למסקנה שונה. יתר על כן, הוא מראה כי בית הדין אף מוכן להצביע על חוסר סבירות או חוסר הלימה בין ממצאים שצוינו בחוות דעת אחרת לבין דרגת הנכות שנקבעה בה, כהצדקה להחלטתה של הוועדה.