ע"א 619/78

תקציר

פסק דין זה עוסק בשלוש אלמנות וצאצאיהן שתבעו את הנהג האחראי לתאונת דרכים שבה נהרגו בעליהן ואבותיהן, ואת מבטחו לפיצוי נזקים. שלושת הנפטרים היו חברי קיבוץ מצר ואנשי מקצוע, כל אחד בפני עצמו. האלמנות הן גם חברות קיבוץ בזכות עצמן. בית המשפט המחוזי התעלם מכך שהמנוחים והתלויים בהם היו חברי הקיבוץ בעת שחישב את הפיצויים המגיעים לתלויים ופסק לטובת התובעים. הנאשמים ערערו על החלטה זו. בית המשפט העליון דחה את הערעורים ואישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון קבע כי זכותה של אלמנה לפיצויים בעקבות מות בעלה בתאונה אינה פוחתת מחברותה או של בעלה בקיבוץ. בית המשפט קבע כי העובדה שהקיבוץ דואג לצרכיהם של הקטינים ששהו עם אמם אינה גורעת מזכותם למזונות מאביהם. עוד קבע בית המשפט כי חישוב נזקי התלויים צריך להתבסס רק על הכנסות הבעל-האב ואין צורך להתחשב בשווי עבודתה של האישה במשק הבית או בעובדה שהאישה והילדים בקיבוץ אינם מקבלים את חסרונם ישירות מהבעל-האב. כמו כן, בית המשפט קבע כי אין להביא בחשבון את ההטבות שקיבלו או עשויים לקבל התלויים מהקיבוץ בעת חישוב הפיצויים, שכן הקיבוץ מעולם לא התחייב לשחרר את המעוול מהחובה לפצות את הזכאים לו וזכות התביעה של התלויים עומדת בפני עצמה. לבסוף, קבע בית המשפט כי לא ניתן לראות במערכת היחסים שבין הקיבוץ לחבריו חוזה ביטוח והעובדה שהאלמנות עשויות לקבל בעתיד פיצוי כלשהו מהקיבוץ אינה גורעת מזכותן לתבוע פיצוי מלא מהמעוול כיום. עם זאת, השופטת בן-פורת בדעת מיעוט טענה כי יש לפסוק לאלמנות פיצוי בגין התקופה המשוערת בה יחיו בעתיד מחוץ לקיבוץ וכי החובה על פי חוק להאכיל ילדים עד גיל 15 חלה רק על האב ולכן על המעוול לפצות את הקיבוץ על נטילת חובה זו. עוד קבע בית המשפט כי הפיצוי המגיע לתלויים צריך להתבסס על הכנסתו ברוטו של המנוח ולא על הכנסתם נטו לאחר ניכויי מס.