ע"ב 2527/06

תקציר

התובעת, מטפלת במקצועה, תבעה את מעסיקיה בגין תשלומים שונים שלטענתה מגיעים לה, לרבות תוספת לשכר מינימום, גמול שעות נוספות, פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פדיון חופשות, דמי הבראה והפרשי שכר בגין חמישה ימי עבודה. הנתבעים היו המטופלת בה טיפלה התובעת, בנה של המטופלת ששילם את שכרה של התובעת ונתן לה הוראות, ושתי בנותיה של המטופלת שגם נתנו לתובעת הוראות. השופטים קבעו תחילה מי מהצדדים הם מעסיקיו של התובע. הם הגיעו למסקנה כי המטופלת ובנה היו בבירור מעסיקיה של התובעת, אך שתי הבנות לא היו מעורבות במידה מספקת בהעסקתה של התובעת. לפיכך, התביעה נגד שתי הבנות נדחתה. לאחר מכן פנו השופטים לשאלה האם התובע זכאי לשכר נוסף כלשהו. הם מצאו כי שכרה של התובעת, בשילוב עם שווי הארוחות והדיור שקיבלה, הגיע לשכר מינימום, ולכן לא היו חייבים לה תוספות כלשהן. לאחר מכן, בחנו השופטים האם התובע זכאי לתשלום עבור עבודה בשעות נוספות. הם מצאו כי שעות עבודתה של התובעת הוגבלו ככל הנראה לשעות מלאות, ולכן לא היה חייב לה כל תשלום עבור שעות נוספות. שאלת פיצויי הפיטורים הייתה פשוטה, שכן הנתבעים לא חלקו על כך שהתובע עבד אצלם למעלה משנה ולכן הוא זכאי לכך. סכום החוב עמד על 3,333 שקל, והשופטים הורו לנאשמים לשלם סכום זה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. השופטים דחו בקלות את התביעה לדמי הודעה מוקדמת, שכן התובעת לא פוטרה – העסקתה הסתיימה עקב מותו של המטופל. תביעת פדיון החופשה התקבלה בחלקה. השופטים הסכימו כי התובעת זכאית לפדיון 12 ימי חופשה, והורו לנתבעים לשלם לה 1,600 ₪. הצדדים הסכימו כי התובעת לא קיבלה דמי הבראה, להם הייתה זכאית לאחר שנת עבודה. השופטים הורו לנתבעים לשלם לתובע 1,530 ₪ עבור חמישה ימי הבראה. תביעת התובעת להפרשי שכר עבור חמישה ימי עבודה לאחר פטירת המטופלת נדחתה, שכן השופטים סברו לגרסת הנתבעים לאירועים, לפיה התובעת שהתה בבית המטופלת מיוזמתה, ולא משום שהמשפחה ביקשה את עזרתה בתקופת האבל. לבסוף, בחנו השופטים האם התובעת קיבלה תשלום עם עזיבתה. הם קיבלו את טענת הנתבעים כי שילמו לתובעת 700 ₪, אך תשלום זה נועד להשלים את שכרה עבור החודש האחרון לעבודתה, ולכן לא ניתן לנכות אותו מהסכומים המגיעים לה. לסיכום, הורו השופטים למטופלת ולבנה, שנמצאו כמעסיקיה של התובעת, לשלם לתובעת סכומים שונים עבור פיצויי פיטורים, פדיון חופשה ודמי הבראה, והכל בהפרשי הצמדה וריבית. כל צד היה אמור לשאת בהוצאותיו, שכן התביעות נגד שתי הבנות נדחו, והתביעות הכספיות נגד הנתבעים האחרים התקבלו באופן חלקי בלבד.