פ"ה 44899-07-19

תקציר

התובעת, סייעת בגני ילדים בעיריית אום אל-פחם, הגישה תביעה לסעד הצהרתי להכרה בתקופת עבודה חסרה בין 1.9.1995 ל-30.6.1996 כחלק מוותקה בעירייה. לטענתה, עבדה ברציפות משנת 1994, אך שנה זו לא נרשמה ברישומי הנתבעת. העירייה הכחישה את עצם העבודה באותה שנה, והעלתה גם טענות התיישנות ושיהוי. בית הדין דחה את טענות ההתיישנות והשיהוי. נקבע כי עילת התביעה התגבשה רק כאשר התובעת גילתה בפועל, שנים מאוחר יותר, ששנת הוותק החסרה לא נרשמה, וכי הנתבעת לא הוכיחה פגיעה ראייתית ממשית עקב השיהוי. לגופו של עניין, בית הדין מצא את עדות התובעת מהימנה, רציפה ועקבית, וקבע כי היא נתמכה בעדויות נוספות של גננת וסייעות שעבדו עמה או בסמוך אליה באותה שנת לימודים. עוד ניתן משקל למסמכים אובייקטיביים שתמכו בגרסתה, ובהם אישור לתשלום דמי נסיעה החל מ-1.9.1995, מסמך בדבר תשלום דמי נסיעה עד סוף שנת הלימודים 1995–1996, מסמך העלאה בדרגה רטרואקטיבית מ-1.1.1997, ואישור השתלמות מחודש 8/1996. כן נתמכה גרסתה בעדות ובתעודה ביחס להחלפת הגננת ספיה בתקופה שבה יצאה לחו"ל. מנגד, הנתבעת לא הציגה ראיות מספקות לסתור את התביעה. העד מטעמה לא היה מעורב ישירות באירועים הרלוונטיים, והעירייה נמנעה מהבאת עדים ומסמכים רלוונטיים נוספים, לרבות כאלה מתיקה האישי של התובעת או מהמתנ"ס, שעליו ביקשה לבסס אפשרות שהתובעת הועסקה על ידי גורם אחר. לפיכך, בית הדין קיבל את התביעה והצהיר כי יש להכיר בתקופה שבין 1.9.1995 ל-30.6.1996 כתקופת עבודה של התובעת אצל הנתבעת, ועל העירייה לעדכן את ותק עבודתה בהתאם. הנתבעת חויבה בהוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 3,000 ₪.