דנ"א 3288/22

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור על הכרה בנכות. המבקש, שעבר ניתוח בסינוסים בעת שירותו הצבאי, פנה לבית המשפט בבקשה להכיר בהפרעת הדחק הפוסט-טראומטית שלו (PTSD) כנכות שנגרמה עקב שירותו הצבאי. המשיב טען מנגד, כי תביעת המבקש התיישנה, שכן הוגשה מחוץ לתקופת ההתיישנות בת שלוש השנים הקבועה בחוק הנכות. בית המשפט המחוזי פסק תחילה לטובת המבקש, והורה למשיב לבחון את טענותיו לגופן. עם זאת, בית המשפט העליון, בפסק דינו, קיבל את ערעור המשיב והפך את החלטת בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון קבע, כי תביעת המבקש אינה עומדת בתנאים להארכת תקופת ההתיישנות, שכן אין ראיות לקיומה של "פגיעה רשומה" כנדרש בחוק. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי תביעת המבקש פגעה ביכולתו של המשיב לחקור ולהציג ראיות, וכי השיהוי בהגשת הבקשה פגע ביכולתה של המדינה לקבל פיצויים מצדדים שלישיים פוטנציאליים. השופט שוחט, אף שהסכים עם התוצאה, חלק על נימוקיו של השופט שטיין, וטען כי יש לפרש את "הפגיעה הרשומה" כנזק הפיזי הנובע מהניתוח, ולא כאירוע ההחייאה עצמו. השופט סולברג, לעומת זאת, הסכים עם התוצאה של השופט שטיין, אך קבע כי יש לתעד את הפגיעה הנפשית באופן ספציפי כדי לעמוד בדרישות. לאחר מכן ביקש המבקש דיון נוסף, אשר נדחה על ידי בית המשפט. פסק הדין לא קבע תקדים חדש הסותר פסקי דין קודמים, ואף לא היה בו די חשיבות או חידוש כדי להצדיק דיון נוסף. יתר על כן, פסק הדין לא קבע כלל ברור ומפורש שיצדיק דיון נוסף, שכן השופטים חלקו על ההיגיון מאחורי ההחלטה. כתוצאה מכך, נדחתה הבקשה לדיון נוסף בפסק הדין.