רע"א 7432/09

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית בקשת רשות ערעור על פסק דין קודם. הבקשה הוגשה בעקבות החלטת בית משפט השלום בתל אביב לדחות על הסף תביעה נגד בנק, בשל מעשה של בית המשפט. המבקש ואחיו ניהלו חשבונות ניירות ערך בבנק וחתמו עמם על הסכמי הלוואה. לטענת המבקש, הסכמים אלה היו פורמליים בלבד, והסכם בעל פה הקנה להם חופש בביצוע עסקאות בניירות ערך. פדיון ניירות ערך שונים על ידי הבנק לצורך פירעון הלוואות היה, לטענת המבקש, מנוגד להסכם בעל פה וגרם להם נזק. בעקבות זאת נפתחו שני הליכים משפטיים. הראשונה, שהוגשה על ידי הבנק נגד המבקש ואחיו, הביאה לפסק דין לטובת הבנק, שאישר את כשרותו של הסכם ההלוואה בכתב ודחה את טענת ההסכם בעל פה. פסק דין זה היווה את הבסיס לבקשת הבנק לדחות על הסף את ההליך השני, שיזם המבקש. בית משפט השלום קיבל את בקשת הבנק, והחלטה זו אושרה בערעור לבית המשפט המחוזי. פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובקשת רשות הערעור עליו, התמקדו בשאלה האם פסק הדין בהליך הראשון היווה מעשה של בית המשפט, המונע את הצורך לדון בתיק השני. המבקש טען כי זכות הגישה שלו לערכאות לא נשמרה, ויש לשמור את הדחייה על הסף רק למקרים קיצוניים. עם זאת, בית המשפט דחה את הבקשה בקובעו כי פסקי הדין הקודמים זיהו נכונה מעשה של בית המשפט. פסק הדין בהליך הראשון שלל במפורש את קיומם של הסכמים בעל פה, ולמבקש ניתן דיון מלא בעניין. לפיכך, לא היה צורך בדיון נוסף בנושא, ובקשת רשות הערעור נדחתה. החלטה זו הדגישה כי יש לבחון את הגישה לערכאות בהקשר של כל מקרה ומקרה לגופו וכי דוקטרינת הגישה אינה צריכה להיות מוחלטת. במקרה זה, אכן הייתה למבקש גישה למערכת המשפט, והעניין הנדון הוסדר באופן סופי בהליך הראשון.