ת"א 9619-04-16

תקציר

המשיב הגיש נגד המבקשים שתי תביעות נפרדות בגין הפרתם הנטענת של הסכם שכירות. התביעה הראשונה, שהוגשה במאי 2015, מבקשת לחייב את המבקשים בחוב דמי שכירות בסך 327,165 ש"ח, ואילו השנייה, שהוגשה מאוחר יותר בנובמבר, מעריכה את סך נזקיו של המשיב ב-1,154,839 ש"ח כתוצאה מההריסה וההשחתה המכוונת לכאורה של הנכס המושכר על ידי המבקשים. המבקשים ביקשו לדחות את התביעה השנייה, בטענה כי המשיב לא ביקש רשות לפיצול סעד, הנדרש כאשר תובע מבקש להתדיין בתביעות נפרדות הנובעות מאותה עילת תביעה. כן ביקשו המבקשים לעכב את ניהול ההליכים בתיק השני עד להכרעה בתיק הראשון, או לחילופין לאחד את שני התיקים. המשיב טען כי התביעות הן עילות תביעה נפרדות, ועל כן אין צורך ברשות לפיצול סעדים. בית המשפט הסכים עם המשיבה, וציין כי שתי הטענות אמנם נובעות מהסכם השכירות, אך הן מבוססות על טענות ועילות תביעה שונות. זאת ועוד, בית המשפט לא מצא טעם בבקשת השיהוי של המבקשים, שכן הדמיון בין שני המקרים הצטמצם לזהות הצדדים ולמסגרת העובדתית הבסיסית. לא הייתה כל אינדיקציה לכך שההחלטה בתיק הראשון תשפיע על השני, וגם לא הייתה מסכה ראייתית זהה. בקשת המבקשים לדחות את התביעה ובקשתם לעיכוב ההליכים נדחו, והם חויבו בהוצאות עורך דינו של המשיב. המבקשים יצטרכו להגיש כתב הגנה עד המועד הנקוב.