ת"א 39922-04-19

תקציר

התובע, בעל נכס שהושכר לנתבעים, הגיש תביעה לפינוי הנתבעים מהנכס. התובע טען כי לא הייתה יריבות בינו לבין הנתבעת מס' 2, שלא הייתה דיירת מוגנת, ועל כן יש לדחות את התביעה נגדו. בית המשפט הסכים וקיבל את הטענה כי הנתבע מס' 2 אינו דייר מוגן ודחה את התביעה נגדו. באשר לנתבע מס' 1, בחן בית המשפט את מצב השכירות שלו ומצא כי הוא דייר מוגן בנכס כולו. התובעת טענה כי הנתבעת מס' 1 אינה דיירת מוגנת שכן לא הוכחה לתשלום דמי מפתח וההסכמים לגבי חלקים מסוימים בנכס נחקקו לאחר כניסתו לתוקף של חוק הגנת הדייר. בית המשפט חלק על כך, וקבע כי המרקם החוזי, שהחל בשנת 1964, העניק לנתבעת מס' 1 זכויות דייר מוגנות. נטל ההוכחה בגין היעדר דמי מפתח נפל על התובע, אשר בית המשפט מצא כי התובע לא עמד בו. יתר על כן, תקופת השכירות הארוכה, יחד עם דמי השכירות הנמוכים, הצביעו על דיירות מוגנת. לאחר מכן דן בית המשפט בעילות הפינוי והתמקד בסוגיית הנטישה, שהיא עילת פינוי שהוכרה על ידי בתי המשפט. התובע טען כי הנתבעים נטשו את הנכס, ואילו הנתבע מס' 1 טען כי מחלתו היא הסיבה לסגירת העסק וכי היא זמנית. בית המשפט קיבל את טענת הנטישה של התובע, בהתחשב בכך שהנכס נותר ללא פעילות למעלה משלוש שנים, והנתבע מס' 1 לא היה צפוי להתניע מחדש את העסק בשל גילו ומצבו הבריאותי. העילות האחרות לפינוי, אי תשלום דמי שכירות מספיקים והזנחה של הנכס, לא נדחו, כפי שקבע בית המשפט בנטישה. בית המשפט אף החליט שלא להעניק לנאשם מס' 1 סעד מן היושר, שכן הוא לא סיפק הצדקה מספקת או הוכחה לנסיבותיו המיוחדות. בסופו של דבר, בית המשפט הורה לנתבעים לפנות את הנכס בתוך 30 יום. עם זאת, בהתחשב בגילה ובמצבה הרפואי של הנתבעת מס' 1, החליט בית המשפט שלא לפסוק הוצאות לתובע. פסק הדין ניתן בהיעדרם של שני הצדדים.