בש"א 106/02

תקציר

פסק הדין דן בדיני ההתיישנות של תביעה אזרחית בגין נזקי רכוש שנגרמו במהלך אימון צבאי שערכו חיילי צה"ל. התביעה הוגשה על ידי בעל הרכוש שניזוק נגד המדינה, בטענה כי יש להטיל על המדינה אחריות שילוחית לרשלנות החיילים. המדינה הציעה לתובע פעמיים סכום פשרה, שנדחה בשתי הפעמים. בסופו של דבר הגיש התובע תביעה נגד המדינה לאחר שחלפו שבע שנות התיישנות ממועד הגשת עילת התביעה, אך לא ממועד הצעות הפשרה הכתובות. השאלה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם הצעות הפשרה של המדינה מהוות הודאה בזכותו של התובע לפיצויים, ובכך להפעיל מחדש את שעון ההתיישנות. בית המשפט פסק לטובת התובעת, וקבע כי הצעותיה הכתובות של המדינה, ובפרט השלישית שאין בה כל אזכור של אי אחריות, יחד עם שטרי הפשרה המצורפים, אכן מהוות הודאה בזכותה של התובעת לפיצויים. לפיכך, תקופת ההתיישנות החלה ממועד הצעת הפשרה האחרונה, כלומר התביעה הנוכחית לא התיישנה. בנוסף, בית המשפט פירש את ההצעות לטובת התובעת, בהתאם לעקרונות תום הלב והכלל לפיו יש לפרש מסמך כנגד המנסח. השופט התייחס גם להודאה קודמת של המדינה בתיק קשור אחר, שם הכירו בפגיעה ברכושו של התובע. בית המשפט הורה למדינה לשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 1,000 שקל. פסק הדין הדגיש את הצורך ברפורמה חקיקתית בכל הנוגע לתקופת ההתיישנות והציע גישה המאזנת בין האינטרסים של כל הצדדים המעורבים.