ת"א 13451-03-15

תקציר

השופט קבע כי התובעים, יורשיהם של בעלי הקרקע המקוריים שאדמתם הופקעה על ידי מדינת ישראל בשנת 1964, זכאים לפיצוי בגין ההפקעה. השופט דחה את טענות הנתבעים כי התובעים ויתרו על זכויותיהם בכך שדחו את התביעה במשך 51 שנה, וקבע כי התובעים הגישו עתירה בשנת 1981 שהראתה כי אין בכוונתם לוותר על זכויותיהם. השופט דחה גם את טענת הנתבע כי התובעים סירבו לקבל פיצויים, שכן לא התקיימו התנאים הנדרשים לכך. לגופו של עניין, קבע השופט כי התובעים זכאים לפיצוי על בסיס שווי הקרקע בעת ההפקעה, בתוספת ריבית שנתית, וכן לפיצוי בגין הפסדי דמי חכירה ממועד תפיסת הקרקע ועד למועד התשלום בפועל. השופטת קיבלה את הערכת שווי הקרקע של הנתבעת, שנערכה על בסיס מאגר רחב של עסקאות דומות, על פני שמאות התובעים, שהייתה חסרת בסיס מקצועי ותוקף. עם זאת, השופט לא קיבל את שיעורי דמי החכירה האבודים שהציע הנתבע, שהיו נמוכים מאלה הנגבים בדרך כלל עבור קרקע חקלאית, וקבע כי יש להחיל שיעור של 5% הן על החלק למגורים והן על החלק החקלאי של הקרקע המופקעת. השופט הורה לנתבע לשלם לתובעים הוצאות משפט, לרבות אגרת בית משפט, הפרשי הצמדה וריבית, ושכר טרחת עורך דין בסך 150 אלף שקל. הצדדים הונחו להכין חישוב מוסכם של הפיצוי המגיע לכל תובע ולהגיש פסק דין מוסכם לחתימת השופט בתוך 14 יום מיום קבלת פסק הדין.