ב"ל 18090-04-20

תקציר

פסק הדין דן בתביעה שהגיש תובע המבקש החזר דמי ביטוח ששולמו ביתר מהמוסד לביטוח לאומי. תשלומי היתר מתייחסים לעובד התובעת, מר יגודייב אשר דווח באופן שגוי כתושב ישראל במהלך עבודתו. התביעה משתרעת על פני מספר שנים ומסתכמת במאות אלפי שקלים. השופט פותח בפירוט החוקים הרלוונטיים המסדירים החזר דמי ביטוח ששולמו ביתר, הקבועים בחוק הביטוח הלאומי ובחוק ביטוח בריאות ממלכתי. סעיף 362 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי יש להחזיר תשלומי יתר בתוך 12 חודשים מיום מסירת הנתונים הדרושים, בצירוף תוספת צמודת מדד. לאחר 12 חודשים, תשלום יתר מוחזר עם אותה תוספת וריבית של 1% בשנה. חשוב לציין כי החוק שותק בסוגיית התיישנות על תביעות מסוג זה. לאחר מכן פונה השופט לשאלה האם חלה התיישנות על התביעה. פסיקה קודמת קבעה כי תביעות לפי סעיף 362 אכן חלות עליהן התיישנות. השופט מסכים עם תקדים זה ומוסיף וקובע כי התנהלות הנתבע אינה עולה כדי התנהגות בלתי הולמת, ודוחה את טענת התובע כי הנתבע מנוע מלהעלות את תקופת ההתיישנות כהגנה. השופטת בוחנת את חומר הראיות וטוענת כי התובעת, או באי כוחה, היו צריכים לדעת כי מעמד התושבות של מר יגודייב מוטל בספק. השופט מצביע על מספר אינדיקציות למעשיו של הנתבע ולתקשורת שלו עם התובעת או עם רואה החשבון שלה, לרבות קבלת פנים בה נכח מר יגודייב בשנת 2006 ושיחת טלפון בשנת 2007, במהלכה הבהיר הנתבע כי מר יגודייב אינו רשום כתושב. השופטת מדגישה כי התובע היה צריך לנקוט בצעדים נוספים לבירור הסוגיה, אך בחר להתעלם מ'חוטים' אלה. באשר לטענת התובע כי מתקיימות נסיבות חריגות, חולק השופט על כך שיש להתלות את תקופת ההתיישנות או כי חוסר ידיעתו של התובע על מעמד התושבות של מר יגודייב מהווה שיהוי שלא במתכוון. השופט מתייחס למקרים קודמים ומדגיש כי מבחן הידע הוא אובייקטיבי, והתובע היה צריך לחשוד שמר יגודייב אינו תושב. השופט בוחן גם האם חל סעיף 9 לחוק ההתיישנות, שמשמעותו היא שהנתבעת הכירה בזכותו של התובע להחזר. עם זאת, השופט מוצא כי התקשורת של הנתבע עם התובע אינה עולה כדי הודאה בזכותו של התובע להחזר עבור השנים שבמחלוקת. באשר לטענת התובעת לאפליה, מבהירה השופטת כי המקרה הנוכחי שונה מהתקדים עליו הצביעה התובעת. במקרה זה, המעסיק דיווח באופן שגוי על מר יגודייב כתושב, בעוד שהמקרה הקודם עסק בניכויים מהטבות של עובד. השופט מגיע למסקנה כי טענת האפליה של התובע אינה נתמכת ודינה להידחות. בסופו של דבר, השופט קובע כי תביעת התובע להחזר אכן חוסה תחת תקופת ההתיישנות. תוך הבעת אהדה למצבו של התובע, מדגישה השופטת כי מדובר בתביעה כספית גרידא וכי יש לקיים את שיקול הדעת המנהלי הסביר של הנתבע. השופטת קוראת לנתבעת להשתמש באמצעים טכנולוגיים כדי למנוע מצבים דומים בעתיד, אך מציינת כי הכלים המשפטיים העומדים לרשותה אינם מצדיקים מתן כספים נוספים לתובע מעבר לאלה שכבר הוחזרו. לפיכך, השופט דוחה את התביעה ומחליט שלא לפסוק הוצאות נוספות.