עת"מ 16421-06-13

תקציר

עתירה זו מערערת על בחינת ההסמכה בכתב של לשכת עורכי הדין שהתקיימה ב-1 במאי 2013. הבחינה השתמשה בפורמט רב ברירה, והציעה ארבע חלופות לכל שאלה. העותרים, שנכשלו בבחינה, טענו כי מספר שאלות אינן סבירות ודינן להיפסל. בתחילה עסקה העתירה בארבע שאלות. במהלך ההליך משכו העותרים את טענותיהם ביחס לשאלה אחת ובית המשפט המליץ ללשכת עורכי הדין להכיר בחלופה נכונה אחרת לשאלה אחרת, וכך עשתה. כתוצאה מכך, נותרו לעיונו של בית המשפט רק שלוש שאלות: שאלות 45, 76 ו-87. העותרים טענו כי שאלה 45 אינה שלמה ואינה סבירה, כי שאלה 76 חרגה מהחוק ואינה סבירה, וכי יש להכיר בחלופה הנכונה לשאלה 87 כנכונה ביותר, דבר המביא לפסילת השאלה כולה. לשכת עורכי הדין, לעומת זאת, טענה כי אל לו לבית המשפט להתערב בשיקול דעתו בשאלות ובתשובות הבחינה, שהוא סביר ומקצועי. בית המשפט קבע כי יתערב רק במקרים חריגים כדי למנוע עוול. באשר לשאלה 45 מצא בית המשפט כי סביר שהנבחנים יניחו שהשאלה מתייחסת למצב של שכירות רגילה ולכן אין צורך לציין כי דמי השכירות אינם מוגנים. בשאלה 76 קבע בית המשפט כי הוא עוסק בצו חקירתו של עד תביעה שלא נקרא להעיד, שחל עליו סעיף 178 לחוק סדר הדין הפלילי. לבסוף, בשאלה 87, מצא בית המשפט כי ניתן לפרש באופן סביר את המונח "להשיג" בשאלה בשני אופנים, ועל כן ראוי להכיר לשכת עורכי הדין בחלופה נכונה אחרת. עוד ציין בית המשפט כי בקשת העותרים לפסול את השאלה כולה נוגדת את עקרון ההסתמכות, שכן מרבית הנבחנים שענו נכונה על שאלה זו כבר הוסמכו כעורכי דין. לפיכך, העתירה נדחתה, וכל עותר חויב לשלם ללשכת עורכי הדין הוצאות בסך 3,000 ש"ח.