ע"א 253/84

תקציר

במקרה שנדון בפני בית המשפט העליון, הסוגיה העיקרית נסובה סביב הסכם פשרה שהוכר כפסק דין, המחייב את אחד המערערים לשלם חוב למשרד הבריאות אם הוכח קיומו. למשיב, שהוכרז כבלתי כשיר, היו אפוטרופסים שביקשו לבטל פסק דין זה, מה שהוביל לבוררות. הבורר קבע כי הסכם הפשרה צריך לעמוד, כאשר כל חוב קיים יטופל כפי שנקבע בו. המערערים ביקשו לבטל את החלטת הבורר, ואילו המשיב ביקש לאשר אותה וביקש הצהרה על קיומו של החוב. בית המשפט איחד את התיקים ואישר את סמכותו של הבורר בסוגיית החוב, וקבע כי קיימות ראיות לחוב למשרד. בערעור התייחס בית המשפט העליון למספר שאלות משפטיות, ובהן האם בית המשפט יכול לתקן פסק בוררות ללא בקשת ביטול מצד הצד הנהנה מהשינוי, ואם ניתן להעניק סעד שלא התבקש. הוא אישר כי בית משפט יכול להציע סעדים שלא התבקשו אם כל העובדות ברורות ואין צורך בהתדיינות משפטית נוספת. יתר על כן, היא סברה כי פסקי דין נגד חייב יכולים לחייב צדדים לשיפוי, ולמנוע מהם לערער על קיומו של החוב בהמשך. בית המשפט החזיק בסמכות לתקן פסקי בוררות בתנאים ספציפיים הקבועים בסעיפים 22 ו-24 לחוק הבוררות, והעדיף פרשנות מרחיבה יותר לתיקון השמטות שנפלו בפסק. משכך, נדחה הערעור, תוך אישור ממצאי הערכאה הנמוכה יותר, והמערערים חויבו בהוצאות המשפט של המשיב.