עמ"נ 55129-09-16

תקציר

פסק הדין הנדון מתייחס לסכסוך סיווג רכוש בין המערערים, בעלי משרד עורכי דין, לבין עיריית ירושלים (המשיב). הנושא המרכזי היה סיווג השימוש בנכס, ובפרט האם הוא צריך להיחשב למגורים או למסחר (משרדים, שירותים). ועדת הערר פסקה בעבר לטובת העירייה, וסיווגה את הנכס כולו כמשרדים, שירותים ומסחר. בית המשפט לא מצא עילה להתערב בהחלטת הוועדה, והסכים כי השימוש העיקרי בנכס הוא כמשרד עורכי דין. כמו כן נפסק עניין משני הנוגע לשטח הנכס וכיצד הוא משפיע על חיובי הארנונה. העירייה הגדילה את שטח הנכס החייב במסים, דבר שאישר בית המשפט, שכן הדבר מוצדק על ידי השימוש בפועל בנכס וקידם שוויון בנטל המס בין משלמי המסים. סוגיה מורכבת יותר התגלתה בנוגע לחיוב רטרואקטיבי בארנונה. לא היה תקדים ברור בנוגע לסמכותה של ועדת הערר לדון בתביעות חיוב רטרואקטיבי, אך בית המשפט בחר שלא להכריע בשאלה זו, ובמקום זאת התמקד בסמכותה של העירייה לגבות מסים רטרואקטיבית. לאחר דיון מעמיק בעקרונות המשפטיים הנוגעים לתחולה רטרואקטיבית, קבע בית המשפט כי במקרה זה לעירייה סמכות ושיקול דעת ליישם חיוב רטרואקטיבי. זאת, מתוך הצורך לגבות מיסים בפועל ולהבטיח שוויון בנטל המס, מה גם שהמערערים לא נהגו בשקיפות בנוגע לשימוש בנכס. בית המשפט הגיע למסקנה כי החלה רטרואקטיבית של ארנונה, החל מיום 1.1.2011, הייתה סבירה ומידתית. עם זאת, היא הבהירה כי אם העירייה התעקשה על מועד רטרואקטיבי מוקדם יותר, עליה לספק נימוקים. הערעור נדחה, והמערערים חויבו לשלם את הוצאות העירייה, תוך הוראה ברורה לגבי מועדי המיסוי הרטרואקטיבי.