ע"א 147/90

תקציר

המערער, עבד אלעזיז מוחמד, הגיש בקשה לרישיון מונית, בקשה שנדחתה על ידי ועדת המוניות משני טעמים: 1. היה לו עבר פלילי; 2. הוא לא עמד ב-8 שנות הניסיון הנדרשות בנהיגת מונית מתוך 10 השנים שקדמו להן. החלטת הוועדה אושרה על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים, והערעור לבית המשפט העליון התקבל בעקבותיה. גם בית המשפט העליון דחה את הערעור, והסכים עם הערכאות הנמוכות יותר כי 52 הרשעותיו הקודמות של המערער מהוות עילה לשלילת רישיונו. בית המשפט קבע כי החלטת ועדת המוניות סבירה ומנומקת היטב, ואל לבתי המשפט להתערב בהפעלת שיקול הדעת של הוועדה, שהיא הרשות המוסמכת להעניק רישיונות למוניות. יתר על כן, בית המשפט הסביר כי ישנם שיקולים שונים במתן זכות חדשה להחזיק במונית לעומת שלילת רישיון נהיגה קיים – אדם עשוי להיות כשיר לנהוג במונית אך לא להיות בעלים של מונית. דעת הרוב, שניתנה על ידי השופט מלץ, קבעה כי עבירות תעבורה קודמות אינן צריכות לפסול אוטומטית מבקש מלקבל רישיון בעלות על מונית, אך על הוועדה לשקול האם עבירות אלה מצביעות על סיכון עתידי לציבור אם המבקש הוא בעל מונית. השופט חשין, בחוות דעת מסכמת, הדגיש את ההבחנה בין רישיון נהיגה במונית לבין רישיון להפעלת מונית (בעלות), אך התקשה לקבל כי עבירות תעבורה קודמות אינן יכולות להשפיע על זכאותו של המבקש לבעלות. הוא טען כי הסיכון לציבור נובע ממעשה הנהיגה, ולא מהחזקת זכות קניין במונית.