ע"א 1661/09

תקציר

הערעור במקרה זה נסוב סביב השאלה האם אירוע מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתו בחוק תאונות דרכים ולפיכך ראוי לפיצוי, או שמא הוא נחשב למעשה מכוון, שעל פי החוק לא היה מקבל פיצוי. באירוע המדובר מדובר מדובר באישה שנדחפה החוצה מרכב, בין אם בזמן שהיה נייח ובין אם תוך כדי תנועה, על ידי גנבי רכב. בית משפט קמא פסק לטובת המשיב בקובעו כי בין אם הרכב נסע ובין אם לאו, מדובר בתאונת דרכים ולכן מגיע לו פיצוי. המערערת ערערה על החלטה זו, בטענה כי האירוע אינו עונה להגדרה של תאונת דרכים וכי התנהלות המשיב עולה כדי חוסר תום לב. ערכאת הערעור הסכימה עם המערערת כי האירוע אינו מהווה תאונת דרכים, שכן השימוש ברכב היה מקרי בלבד ולא גורם הפגיעה. יתר על כן, בית המשפט מצא כי שינוי גרסתה של המשיבה לאירועים מעיד על ניסיון לשפר את מעמדה המשפטי וייתכן שהוא מהווה חוסר תום לב. לאחר מכן התעמק בית המשפט בשאלה האם מדובר במעשה מכוון, שעל פי החוק יש בו כדי לשלול עוד יותר את הגדרתו כתאונת דרכים. בית המשפט הגיע למסקנה כי המערערת הצליחה להוכיח במאזן ההסתברויות כי הגנבים התכוונו לפגוע במשיב, וכי הנזק נגרם במישרין ממעשיהם ולא מהשימוש ברכב. מסקנה זו הוסקה למרות הפתעתם לכאורה של הגנבים מנוכחותה של המשיבה ברכב, והעובדה כי דחיפתה החוצה הייתה אמצעי להשגת מטרה – גניבת הרכב. בית המשפט הדגיש כי המניע לפגיעה אינו רלוונטי, והכוונה הישירה לגרום נזק ניכרת. בנוסף, דחה בית המשפט את טענת המשיבה כי אין להחיל רטרואקטיבית את פסק דין בלבן, אשר ביסס את פרשנותה של חזקת המעשה המכוון, בעניינה, שכן הוא פוגע באינטרס ההסתמכות שלה. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שפסק דין בלבן הוא יישום ופיתוח של תורת המשפט הקיימת ולכן אינו מצדיק תחולה שאינה רטרואקטיבית. יתר על כן, בית המשפט מצא כי אינטרס ההסתמכות במקרה זה חלש, ועל כן הכלל של תחולה רטרוספקטיבית של החלטות שיפוטיות צריך לעמוד. משכך, קיבל בית המשפט לערעורים את הערעור, בקובעו כי לא מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק תאונות דרכים, והורה למשיבה לפצות את המערערת בסכומים ששולמו כפיצויים, בצירוף ריבית ושכר טרחת עורך דין.