בע"מ 378/20

תקציר

במקרה דנן, דחה בית המשפט בקשת רשות ערעור בעניין השימוש בזרעו של אדם שנפטר. בתחילה ביקשו המבקשים להציג ראיות חדשות באמצעות תצהיר, אשר נדחה בסופו של דבר בשל יתירותו וחוסר השפעתו על תוצאות התיק. עיקר העניין נסוב סביב צוואתו של המנוח והאם ברצונו להביא ילדים לעולם לאחר מותו. על פי הפסיקה המקובלת, על המוקד להיות באוטונומיה של הנפטר וברצונו המפורש או המשוער. הן בית המשפט לענייני משפחה והן בית המשפט המחוזי לא מצאו ראיות מספיקות לתמיכה ברצונו של המנוח להשתמש בזרעו לאחר מותו, והדגישו כי רצונותיו המפורשים במהלך חייו אינם חלים על רבייה לאחר מותו. בית המשפט קבע כי חומר רבייה אינו נכס שניתן לעבור בירושה או להשתמש בו ללא הסכמה ברורה, מפורשת או משוערת. הודגש כי רצונו של אדם להקים משפחה בחיים אינו מרמז באופן אוטומטי על רצון להרחיב רצון זה מעבר למוות, במיוחד ללא בן זוג לחלוק מחויבות כזו. בית המשפט שמר על הצורך בראיות מוצקות בעת קביעת צוואה משוערת, מה שחיזק את העובדה שרצונות ספקולטיביים או היפותטיים אינם מספיקים. החלטה זו מדגישה את החשיבות של כיבוד האוטונומיה של הפרט ולהבטיח כי פעולות הרבייה לאחר המוות עולות בקנה אחד עם רצונו המאומת של הנפטר. בסופו של דבר, הערעור נדחה, תוך התמקדות באיתנות הממצאים העובדתיים של המשפט הראשוני מבלי להפחית את האמפתיה לאובדן ההורים.