ב"ל 52426-09-25

תקציר

ב"ל 52426-09-25 - נחמה טוליאן נ' המוסד לביטוח לאומי **ניתוח משפטי מקיף** הערעור הנדון בפני בית הדין האזורי לעבודה תל אביב, כבוד השופטת הבכירה הדס יהלום, עוסק בערעורה של המערערת, נחמה טוליאן, על החלטת ועדה רפואית לעררים מיום 23/7/25, אשר דחתה את ערעורה בנוגע לקביעת דרגת אי כושר לעבודה. המערערת סובלת ממספר מחלות, ובגינן נקבעה לה נכות רפואית משוקללת של 75%. **רקע עובדתי והשתלשלות ההליכים:** המערערת, בת 65, הינה בעלת השכלה תיכונית חלקית ללא הכשרה מקצועית. היא עבדה בעבר כסייעת במערכת החינוך ואינה עובדת מאז שנת 2019. היא סובלת ממספר ליקויים רפואיים, ביניהם קדחת ים תיכונית משפחתית (20% נכות), דלקת מפרקים (30% נכות), כרישיות יתר (20% נכות), פסוריאזיס (15% נכות), איבוד שתן, ליקוי שמיעה, סחרחורת, הפרעה מסתמית, יתר לחץ דם (10% לכל ליקוי), וכאבי ראש (5%). בגין ליקויים אלו, נקבעה למערערת נכות רפואית משוקללת בשיעור של 75%. אולם, הוועדה הרפואית לעררים קבעה כי היא כשירה לעבודה חלקית בעבודות בלתי מקצועיות המתאימות למגבלותיה, ופירטה מספר דוגמאות לעבודות כאלה. עניינה של המערערת הגיע בפני ועדות ערר מספר פעמים, והוגשו מטעמה ערעורים נוספים לבית הדין לעבודה, תוך כדי החלפת הרכב הוועדה. בפסק הדין הנוכחי, הוועדה דנה בפעם נוספת בערר והחליטה לדחותו, תוך שהיא מציינת כי "למרות הפער לדעת הוועדה אין מקום לשינוי החלטה קודמת לפיה נקבעה ד' נכות בשיעור 65%, אובדן חלקי. דהיינו, כשירה לעבודה חלקית בעב' בלתי מקצועיות המתאימות למגבלותיה." **טענות המערערת:** טענתה המרכזית של המערערת היא כי הוועדה, על אף שהתייחסה לכל אחת מבעיותיה הרפואיות בנפרד, לא התייחסה למכלול הבעיות ולצטברותן, ועל כן נפלו פגמים בהחלטתה. לאור ריבוי הדיונים והחזרות, טענה המערערת כי בית הדין צריך לקבוע בעצמו את אחוזי אי הכושר. **טענות המוסד לביטוח לאומי:** המוסד לביטוח לאומי טען כי הוועדה פעלה בהתאם להוראות פסק הדין הקודם, וכי אין מקום להחזיר את הדיון לוועדה, ובטח שאין מקום שבית הדין יקבע בעצמו את אחוזי אי הכושר. **החלטת בית הדין והניתוח המשפטי:** בית הדין דחה את הערעור. עיקר הנימוק להחלטה מתבסס על מספר עקרונות ופסיקות של בית הדין הארצי לעבודה: 1. **סמכות בית הדין לבחינת החלטות ועדות אי-כושר:** בית הדין קובע, בהתאם להלכות, כי לבית הדין סמכות לבחון האם נפלה טעות משפטית בהחלטת ועדת אי-כושר. יודגש כי ועדת ערר אי-כושר פועלת בתחום שאינו רפואי טהור, ולכן התערבות בית הדין מוגבלת למקרים קיצוניים של חוסר סבירות. 2. **הקשר בין נכות רפואית לנכות תפקודית (אי כושר):** בית הדין מפנה לפסיקות הקובעות כי נקודת המוצא לקביעת דרגת אי הכושר היא הנכות הרפואית שנקבעה, אך זו אינה בהכרח נקודת הסיום. על הוועדה לקבוע את דרגת אי הכושר על פי נסיבותיו האישיות של הנכה, לרבות גיל, השכלה, ויכולת אינטלקטואלית ופיזית. כמו כן, פער משמעותי בין שיעור הנכות הרפואית לתפקודית אינו מלמד בהכרח על פגם משפטי, אך מחייב את הוועדה להתייחס לפער ולנמק אותו. ככל שהפער גדול יותר, נדרש הסבר מפורט ומנומק יותר. 3. **התייחסות הוועדה לעניין:** בית הדין מצא כי הוועדה התייחסה לכל הנדרש ממנה. היא התייחסה לכל אחת מהלקויות של המערערת, לאחוזי הנכות המשוקללת, והייתה ערה לפער בין הנכות הרפואית לדרגת אי הכושר. הוועדה נימקה כי למרות הפער, היא אינה מוצאת לנכון לשנות את החלטתה, שכן המערערת כשירה לעבודה חלקית בסוגי העבודות שפורטו. בית הדין ציין כי הוועדה אימצה למעשה את המלצת פקידת השיקום. 4. **סמכות בית הדין לקבוע דרגת אי כושר:** בית הדין שב והדגיש כי אינו שם עצמו במקום הוועדה ואינו מחליף את שיקול דעתה. טענת המערערת כי בית הדין הוא זה שאמור לקבוע את אחוזי אי הכושר נדחתה, שכן קביעת דרגת אי הכושר דורשת הפעלת שיקול דעת רפואי ומקצועי, ואין מדובר בטעות טכנית או חישובית גרידא. בית הדין אינו בעל הידע המקצועי או הרפואי לקבוע זאת בעצמו. הסמכות לקבוע זאת נותרה בידי הוועדה, אשר בית הדין לא מצא כי נפלה טעות משפטית בהחלטתה. 5. **התמקדות בכשר העבודה ולא בסיכויי תעסוקה:** בית הדין הזכיר כי התייחסות הוועדה היא לכושר העבודה של המבוטח, ולא לסיכויים למציאת עבודה בתחומי העיסוק האפשריים. **חידוש או עיקרון משפטי בולט:** ההחלטה מדגישה את האיזון בין זכותו של הנכה למיצוי זכויותיו באמצעות ערעור לבית הדין, לבין עקרון כיבוד שיקול דעתן של ועדות מומחים. בית הדין מציב רף גבוה להתערבות בהחלטות הוועדה, כאשר התערבות כזו תתרחש רק במקרים חריגים וקיצוניים של טעות משפטית גלויה או חוסר סבירות קיצוני. ההחלטה מחזקת את ההלכה כי בית הדין אינו ממליץ על החזרת הדיון לוועדה כ"דרך המלך" במקרים של פגם בהנמקה, אלא רק כאשר תיקון הטעות אינו מחייב ידע רפואי או שיקול דעת מומחה. בנוסף, ההחלטה מצביעה על כך שהפער בין נכות רפואית לנכות תפקודית אינו פוסל בהכרח את החלטת הוועדה, כל עוד קיים נימוק סביר לפער זה. **סיכום:** בית הדין דחה את הערעור, תוך שהוא קובע כי הוועדה הרפואית לעררים פעלה כדין, התייחסה לכלל הנתונים הרלוונטיים, ונימקה את החלטתה באופן מספק. בית הדין לא מצא לנכון להתערב בשיקול דעת הוועדה או לקבוע בעצמו את דרגת אי הכושר, בהתאם להלכות שנקבעו בבית הדין הארצי לעבודה. כל צד יישא בהוצאותיו.