ע"א 4209/07

תקציר

פסק הדין מתמקד בשתי סוגיות מרכזיות שבמחלוקת בין לב המפרץ (המשיבה מס' 1) לבין רשת ההפנינג (המערערים): דמי שכירות שלא שולמו ופיצוי מוסכם בגין הפרת חוזה. לעניין הראשון, אישר בית המשפט קמא את קביעתו של בית משפט קמא כי חברת לב המפרץ לא ויתרה על זכותה לתשלום דמי שכירות מלאים מרשת הפנינג עד תום תקופת השכירות. המערערים חויבו לשלם את מלוא דמי השכירות בהתאם להסכם. בנושא הפיצוי המוסכם הסכים בית המשפט עם טענת המערערים כי יש להתחשב בנסיבות כריתת החוזה. בית המשפט הכיר בכך שללב המפרץ היו תוכניות לשנות את ייעוד קומת החנות, דבר שהיה פוגע ביכולתה של המערערת לנהל בה עסקים. כמו כן, קיבל בית המשפט את תחולתה של דוקטרינת האשם התורם מצד לב המפרץ, אשר הפרה את הסכם השכירות. כתוצאה מכך, הציע בית המשפט להפחית את הפיצוי המוסכם ל-60% מהסכום שנפסק תחילה על ידי בית משפט קמא. אשר למערכת היחסים שבין רשת ההפנינג לבין צדדים שלישיים, המשיבים 2 ו-3, אישר בית המשפט את ממצאיו של בית משפט קמא, אשר העדיפו את הצדדים השלישיים. בית המשפט ביסס את החלטתו על תצהירו של מר מור, אשר קבע כי רשת ההפנינג הייתה מודעת לזכויות ולמעמד של הצדדים השלישיים. סיכומו של דבר, הערעור התקבל בחלקו, תוך הפחתת סכום הפיצוי המוסכם שעל המערערים לשלם למשיב מס' 1. יתר פסק דינו של בית משפט קמא נותר על כנו. לב המפרץ חויב לשלם למערערים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.