ע"א 347/85

תקציר

פסק הדין הנדון נסוב סביב מחלוקת מסחרית הנוגעת לאיזון מחיר הסחורה שסופקה על ידי המערערים למשיבים. הסוגיה המרכזית שעמדה על הפרק הייתה האם ניתן להטיל על המשיב, משה שרון, אחריות אישית לחוב. המקרה נסב על פרשנות סעיף 60(3) לפקודת החברות, המתווה את אחריותם האישית של נציגי החברה החותמים בשם החברה על מסמכים מבלי להשתמש בשמה הרשום באופן רשמי. בית המשפט העליון פסק לטובת המערערים, בקובעו כי חתימתו של שרון על הזמנת טובין אינה עומדת במוסכמות שמות החברות הנדרשות. כתוצאה מכך, על פי פרשנותו המחמירה של החוק, שרון נושא באחריות אישית לחוב. דעת הרוב של שופטי בית המשפט העליון אישרה את הרחבתו של סעיף 60(3) מעבר למסמכים הסחירים המנויים, ומכאן משתמע כי חוזים אחרים, לרבות המקרה הנוכחי, נופלים בתחומו. יש לציין כי פסק הדין אישר מחדש את חוסר הרלוונטיות של השאלה האם תיאור החברה השגוי אכן הטעה את הצד העוסק בחברה. על בסיס פרשנות זו לפקודת החברות קיבל בית המשפט העליון את הערעור, בקובעו כי שרון אחראי אישית לחוב המגיע למערערים. הסכום המגיע, שנקבע בפסק הדין של בית המשפט המחוזי נגד החברה, מסתכם ב-44,020.90 פרנק שוויצרי, בצירוף ריבית המחושבת לפי חוק ריבית והצמדה. בנוסף, חויב שרון בהוצאות המערערים, בסך 3,000 ₪. ההחלטה מחזקת את היישום המחמיר של דרישות שמות החברות ומעבירה מסר ברור בנוגע לאחריות האישית של יחידים החותמים על מסמכים מסחריים בשם חברות, תוך הקפדה על שם החברה הרשומה כחוק.