ע"פ 7473/20

תקציר

במקרה הנסקר, אישר בית המשפט את הרשעתו הראשונית של המערער בחבלה מכוונת בנסיבות מחמירות ובעבירות נשק, תוך שהוא מקבל גם את ערעור המדינה להחמרת עונשו של המערער. טענותיו של המערער כנגד ההרשעה, שהתמקדו בסתירות בעובדות ובמהימנות, נדחו בשל הערכה מבוססת היטב של עדותו הבלתי מהימנה של המערער והיעדר עילה מבוססת לביטול ממצאיו של בית משפט קמא. הראיות קבעו כי למערער הייתה כוונת זדון, שהוכחה במעשיו של רכישת אקדח, ירי במתלונן מטווח קצר ובריחה מבלי להגיש סיוע, דבר שסתר את טענתו לירי בשוגג. ערעורו של המערער על חומרת העונש נדחה, שכן בית משפט קמא לא שקל כראוי את חומרת עבירות הנשק ואת השלכותיהן החברתיות. בפרט, עבירות אלה הפכו נפוצות ומסוכנות ומחייבות ענישה מחמירה. על אף שלמערער לא היה עבר פלילי קודם והוא טען לפיוס ("סולחה") בין משפחות, לא היה בהם די כדי להקל בעונש, במיוחד נוכח פוטנציאל הנזק העתידי עקב הנשק שלא נתפס. מתוך הכרה במאמצי השיקום של המערער בכלא, החליט בית המשפט על עונש של שמונה שנות מאסר, תוך הדגשת הצורך באמצעי הרתעה למאבק בשימוש לרעה בנשק חם ומשקף את חומרת העבירות שביצע.