ת"א 45778-02-11

תקציר

פסק דין זה עוסק בסכסוך בין בית חולים, אלי"ן, המתמחה בריפוי ושיקום ילדים נכים, לבין הוריו של מטופל קטין הנמצא בבית החולים למעלה מעשר שנים. בית החולים טען כי שהותה של המטופלת כבר אינה שיקומית אלא סיעודית, וביקש מההורים להעביר אותה למקום אחר. ההורים סירבו, מה שהוביל את אלי"ן לעתור לבית המשפט בבקשה לצו פינוי. השאלה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם מטופל יכול לסרב לעזוב את בית החולים עם סיום הטיפול. השופט יוסף שפירא פסק לטובת בית החולים וקבע כי לאלי"ן, כמוסד רפואי, יש זכות לקבוע מגבלות על כניסה ויציאה של חולים. בעוד שעל בית החולים הוטלה חובה להעניק טיפול רפואי לחולים במקרים דחופים, חובה זו לא הייתה מוחלטת ולא חלה על המקרה הנוכחי. השופטת התייחסה גם לדילמה בין הקטינה השוהה בביתה או במוסד, וציינה כי האחרון מועדף אם הדבר יועיל לה יותר, אך מאחר שלא הוצגו ראיות, בית המשפט לא יכול היה לקבוע מהי האפשרות הטובה ביותר. באשר לתוחלת החיים של החולה, השופט מצא את עדות בית החולים אמינה יותר, שקבעה כי הטיפול בקטין לא ייפגע מפינוי מאלי"ן. לבסוף קבע השופט כי גם אם למטופל יש סמכות על רכוש בית החולים, הבעלים יכול לבטל הרשאה זו. בעקבות זאת הורתה השופטת להורים להעביר את הקטין למקום אחר בתוך 120 יום.