עפ"ת 29628-03-14

תקציר

הערעור מתייחס לשני נאשמים שהיו מעורבים בתאונה אחת ועניינם נדון יחד. המערער הראשון הורשע במספר עבירות, בהן גרימת מוות ברשלנות, נהיגה בשכרות ונהיגה רשלנית, ונגזרו עליו מספר עונשים, בהם 15 חודשי מאסר בפועל ופסילה מהוצאת רישיון נהיגה למספר שנים. המערער השני הורשע בעבירות של נהיגה בשכרות ונהיגה רשלנית הגורמת לתאונה בה נפגע אדם, ונגזרו עליו, בין היתר, 6 חודשי מאסר בפועל ופסילה מלנהוג. המערערים ערערו על פסקי הדין וגזרי הדין. ערכאת הערעור דנה תחילה במחלוקות העובדתיות והמשפטיות השונות שהועלו בערעור בנוגע לנסיבות האירוע. היא מתחילה בשאלה האם הייתה תחרות בין שני המערערים. מסקנתו של בית המשפט היא כי אין להתערב בפסילת אפשרות זו על ידי בית משפט קמא, שכן הראיות מצביעות, לכל היותר, על "תחרות חד-צדדית". הסוגיה הבאה נוגעת למהירות נהיגתם של המערערים. בית המשפט קובע כי לא ניתן להסיק כי המערער השני נהג במהירות הקרובה לזו של המערער הראשון, וכי מהירותו של המערער הראשון - 135.7 קמ"ש - מצויה בגבול העליון. הסוגיה השלישית נוגעת לשכרותם של המערערים. המסקנה היא כי המערער הראשון אכן היה שיכור בעת נהיגה, על סמך מספר ראיות, וכי גם המערער השני היה שיכור, על יסוד סירובו לעבור בדיקת דם, המעלה חזקת שכרות על פי החוק. עם זאת, בהיעדר ראיות נוספות בדבר שכרותו של המערער השני, בנוסף לחזקה המשפטית, מתעוררת השאלה האם שכרות זו יכולה להיות קשורה סיבתית לתאונה. בית המשפט דן בהתוויות השונות לשכרות ובתכליתה של החזקה המשפטית, ובסופו של דבר אינו מכריע בשאלה זו, שכן הוא מזכה את המערער השני מהעבירה של גרימת מוות ברשלנות מטעמים אחרים. הסוגיה הרביעית נוגעת למגע בין שני כלי הרכב ולקשר הסיבתי בין מגע זה לבין התאונה. בית המשפט מדגיש כי המגע בין כלי הרכב היה מינורי ולא הצדיק את אובדן השליטה בכלי הרכב, ועל כן נדחית מסקנתו של בית משפט קמא כי המגע עצמו היווה נהיגה פרועה. בית המשפט קובע כי הקשר הסיבתי בין המגע לבין התאונה שלאחריה לא הוכח ברמת הוודאות הפלילית, ועל כן לא ניתן להטיל על המערער השני אחריות לתאונה הקטלנית ברכבו של המערער הראשון. הסוגיה החמישית נוגעת לאחריותו של כל מערער לתאונה שאירעה ברכבו. בית המשפט מסכים עם מסקנתו של בית משפט קמא כי התנהגותו של המערער הראשון - נהיגה בשכרות ומהירות מופרזת - גרמה במישרין לתאונה הקטלנית ברכבו. לפיכך, דינו של בית משפט קמא להרשיע את המערער הראשון בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. עם זאת, עניינו של המערער השני שונה, שכן בית המשפט קבע כי לא ניתן להוכיח קשר סיבתי בין כלי הרכב לתאונה הקטלנית ברכבו של המערער הראשון. בית המשפט מדגיש כי כל מערער הוא האחראי הבלעדי לתאונה שאירעה ברכבו, ולא ניתן לאחד את שני המקרים למעשה רשלני אחד כולל. לפיכך, ערעורו של המערער הראשון, שהיה שיכור ונהג במהירות גבוהה, נדחה, והרשעתו וגזר דינו מתקבלים. המערער השני זוכה מהעבירה של גרימת מוות ברשלנות בשל היעדר קשר סיבתי בין מעשיו לבין התאונה הקטלנית, אך הרשעתו בנהיגה בשכרות ובנהיגה רשלנית שגרמה לתאונה בה נפגע אדם מתקיימת. בהתייחס לסוגיית הענישה דן בית המשפט בעקרונות הענישה בעבירות של גרימת מוות ברשלנות ובעבירות תעבורה נלוות. יודגש כי חומרת העבירות שביצע המערער הראשון גבוהה, אך יש להביא בחשבון מספר גורמים מקלים, כגון מצבו הנפשי בעקבות התאונה והטיפול שעבר. לכן, בית המשפט מחליט לגלות כלפיו סלחנות מסוימת וגוזר עליו 20 חודשי מאסר בפועל ו-15 שנות פסילה מלנהוג. באשר למערער השני, בית המשפט גוזר עליו 6 חודשי מאסר בפועל שירוצו כעבודות שירות, ו-4 שנות פסילה מלנהוג, בהתחשב בנסיבותיו האישיות, גילו הצעיר והעובדה שזו העבירה הראשונה שלו. יתר חלקי העונשים שהטיל בית משפט קמא - לרבות קנסות, מאסרים על תנאי וצווי פיצויים - אינם נפגעים.