פ"א 31/06

תקציר

המערערת ערערה על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב בעניין דחיית הדיון בבקשה להישפט בגין קנס שהוטל עליה. בהחלטת בית המשפט המחוזי נקבע כי המערערת לא סיפקה הצדקה לבקשה המאוחרת. המערערת טענה כי יש לבטל את הקנס המינהלי, או לחילופין, כי על התובעת המוסמכת להשיב בהחלטה מנומקת בבקשתה לביטול הקנס. הדיון בערעור התקיים ב-11 בפברואר, ובית המשפט נתן החלטה ב-18 בפברואר, לפיה דחיית בקשת המערער לביטול הקנס לא בוצעה על ידי התובע המוסמך כנדרש בחוק. המדינה טענה כי בקשתה הראשונית של המערערת הייתה להארכת מועד המשפט וכי היה עליה למצות אפיקי ערעור אחרים בטרם תגיש בקשה להארכה. עם זאת, בית המשפט קבע כי בקשתה הראשונית של המערערת העלתה בבירור את סוגיית היעדר החלטה של התובעת המוסמכת וכי בקשתה להארכה אינה שוללת את טענותיה האחרות. בית המשפט קבע כי הימנעותו של המשיב מלהעביר את בקשת הביטול של המערערת לתובע המוסמך אינה חוקית וכי המערערת זכאית לכך שבקשתה תידון על ידי התובע המוסמך, אשר החוק מוסמך לדון בבקשות כאמור, בין אם הוגשו במועד ובין אם לאו. לפיכך, קיבל בית המשפט באופן חלקי את הערעור, והתיק הוחזר לתובע המוסמך להכריע בבקשת הביטול של המערערת. בית המשפט הדגיש כי אין בהחלטה זו כדי לפגוע בסיכוייה העתידיים של המערערת לבקש הארכת מועד למשפט אם התובעת תדחה את בקשת הביטול שלה. פסק הדין ניתן ב-23 באפריל, בהיעדרם של שני הצדדים.