עמ"נ 20474-12-10

תקציר

פסק הדין דן בנורמות הנוגעות לתשלום ארנונה בישראל, הנקראות גם ארנונה, ובתשתית סביב קביעת הנישום האחראי. הכלל הוא כי הבעלים של הנכס אחראי לשלם מיסים אלה אלא אם כן הם נותנים הודעה רשמית כי הם כבר לא הבעלים. סעיפים 325 ו-326 לפקודת העיריות מתווים את סדרי ההודעה לעירייה על שינויים בבעלות או בהחזקה בנכסים. הפקודה נועדה לפשט את תהליך גביית המיסים ולפטור את העירייה מחקירת שינויים במצב הנכס. נטל ההודעה הוא על בעל הנכס, אשר חייב להודיע לעירייה בכתב כאשר הוא חדל להחזיק או להחזיק בנכס. אם לא יעשו זאת, הם יישארו חייבים במסים. עוד צוין בפסק הדין כי הגדרת "מחזיק" בנכס לפי פקודת העיריות היא מי שמחזיק בו, בין אם כבעלים ובין כשוכר, למעט דיירי בתי מלון. הגדרה זו חלה גם על פרק 14, העוסק בארנונה, אם כי שוכרי משנה אינם נכללים. בית המשפט העליון פירש את המונח "מחזיק" כבעל הקשר הקרוב ביותר לנכס, תוך שימת דגש על ההנאה מהשירותים הניתנים על ידי הרשות המקומית הקשורים לתשלום ארנונה. לגבי שני מקרים ספציפיים שפורטו בערעור, קבע השופט כי המערערת, שבבעלותה שתי יחידות דיור שהושכרו לשוכרים, לא פעלה לפי הנהלים הנכונים להודיע לעירייה על שינויים בהחזקה. היחידה הראשונה, 306-15, המערערת לא רשמה את שם הדייר, וניסתה לעשות כן רק לאחר שנודע לה על חשבונות ארנונה שלא שולמו. ביחידה השנייה, 215-18, הודיע הדייר כי פינה חלק מהנכס, אותו בדקה העירייה ומצאה כי הוא מופרד מהחלק השני. השופט הסכים עם החלטת ועדת הערר כי העירייה המשיבה פעלה כדין, והודעת ההתנגדות של המערערת הגיעה מאוחר מדי. בסיכומו של דבר, דחה השופט את ערעורה של המערערת בשני המקרים והורה לה לכסות את הוצאות המשיב, בסך 15,000 ₪, בתוך 30 יום.