ת"א 42075-03-19

תקציר

התובע, בעל חנות, תבע את מועצת העירייה שלו על גביית יתר על הארנונה שלו ועל רשלנות שהובילה להערכה שגויה במהלך הליך הגירושין שלו. התובע טען כי המועצה לא עדכנה את המידות של חנויותיו המאוחדות בחשבונות הארנונה שנשלחו אליו, וכתוצאה מכך שולם תשלום יתר. עם זאת, השופט דחה את התביעה, בנימוק של מעשה של בית המשפט, שכן אותה טענה נדחתה בעבר. זאת ועוד, השופט קבע כי לבית המשפט אין סמכות לדון בתביעה, שכן דרך הפעולה המתאימה לסכסוך כזה היא התנגדות ואחריה ערעור, כאמור בחוק העררים. בנוסף, השופט מצא כי התובע לא מיצה את הסעדים העומדים לרשותו ולא סיפק ראיות מספיקות לתמיכה בטענתו למדידות שגויות. באשר לטענת הרשלנות, קבע השופט כי למועצה עומדת חזקת התקינות המנהלית, עליה לא הצליח התובע להתגבר בשל חוסר המהימנות בעדותו ובראיותיו. עוד ציינה השופטת כי חוות הדעת של השמאי, שלטענת התובע גרמה לו נזק, הוחרגה מתיק בית המשפט, כך שלא ניתן להתייחס לתביעה. יתר על כן, השופט מצא כי המועצה לא יכלה לצפות באופן סביר כי שמאי יסתמך אך ורק על רישומי העירייה מבלי לערוך בדיקה בפועל. לבסוף הורה השופט לתובע לשלם את הוצאות המשפט של המועצה, בסך 15,000 ₪, בתוך 30 יום.