ע"א 844/12

תקציר

החלטת בית המשפט המחוזי התייחסה לתביעת לשון הרע בה היו מעורבים פורוש ועטר, בה אמר פורוש במהלך שיחת טלפון דברים שנחשבו לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע. השאלה המשפטית העיקרית הייתה האם התבטאויות אלה מוגנות בהוראות מסוימות של חוק זה, ובפרט בסעיף 13(9), המעניק חסינות מוחלטת לפרסומים הנדרשים על פי דין או שאושרו על ידי רשות מוסמכת. בית המשפט מצא כי פורוש, הפועלת במסגרת תפקידה ברשות ניירות ערך, הייתה רשאית למסור את ההצהרות, שכן תפקידה היה לפקח על קרנות נאמנות כדי להגן על האינטרסים של המשקיעים. למרות היעדר ראיות ל"חשדות" או "חקירות" בעת השיחה, הגיע בית המשפט למסקנה כי לפורוש סמכות להוציא אזהרה, המרמזת על רשות אינהרנטית לדבר בהקשר זה. למרות שבית המשפט המחוזי בחן גם הגנות אחרות, כגון אמת הפרסום ותום הלב, החסינות המוחלטת לפי סעיף 13(9) הייתה הכריעה. הן השופט דנציגר והן השופטת חיות הסכימו כי חסינות זו מספקת בסיס מספיק לדחיית הערעור. הם הדגישו את ההבחנה בין חסינות מוחלטת, שאינה דורשת אמת או תום לב, לבין הגנות אחרות המבחנות יסודות אלה. משכך, דחה בית המשפט את הערעור, תוך הדגשת היקף החסינות הרחב המוקנת לעובדי ציבור כאשר הם פועלים במסגרת סמכותם, גם אם הדברים נאמרו בחוסר תום לב או שלא היו אמת. פסק הדין מדגיש את הצורך בפרשנות משפטית מדויקת לשם שמירה על איזון בין חובה ציבורית לבין הגנה על שמו הטוב של הפרט.