עת"מ 33956-09-13

תקציר

העותר, שרישיון ישיבת הקבע שלו פג לפני שנים, הגיש עתירה להשבת מעמד התושבות שלו בישראל. הטענות העיקריות שהציג העותר הן: ראשית, תושבותו לא פקעה; שנית, גם אם פג תוקפו, הוא זכאי לרישיון קבוע חדש; ושלישית, הוא זכאי להיתר קבוע מכוח סמכותו הכללית של שר הפנים. עם זאת, בית המשפט מקבל את תשובת המשיב כי תושבותו של העותר אכן פקעה, וכי נוהל שרנסקי, המתווה את השלבים להשבת התושבות, אינו חל במקרה זה משום שהעותר הוצא ממרשם האוכלוסין לפני שנת 1995. יתר על כן, גם ההליך אינו ישים שכן העותר רכש אזרחות זרה טרם חקיקת התקנה הרלוונטית בשנת 1985. לבסוף, גם החלטתו של שר הפנים שלא להשיב את תושבותו של העותר לפי שיקול דעתו הכללי היא סבירה, בהתחשב במכלול נסיבות עניינו של העותר, לרבות לידתו במזרח ירושלים, טענתו בדבר קבלת אזרחות אמריקאית כקטין, היעדרותו הממושכת מישראל ועבירת הביגמיה שביצע. בהינתן שהתערבותו של בית המשפט מתבקשת רק כאשר החלטת הרשות המינהלית אינה סבירה, העתירה נדחית, והעותר נדרש לשלם את הוצאות המשיב.