ע"א 1968/00

תקציר

בערעור זה בחן בית המשפט האם זכאית המערערת לפיצוי בגין נזקי קרקע לכאורה שנגרמו כתוצאה מתכניות בניין עיר לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. תביעת המערערת נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, אשר קבע כי לא הוכחה פגיעה במקרקעין. הקרקע המדוברת, שנרכשה בשנת 1974, הוגדרה כחקלאית בעקבות הכרזה של הוועדה לשימור קרקעות חקלאיות בשנת 1968. המערערת טענה כי תכניות מאוחרות יותר שינו את ייעוד הקרקע, הגבילו את הפוטנציאל שלה לבנייה למגורים וייעדו אותה לשימוש חינוכי עתידי, ובכך הצדיקו פיצוי. עם זאת, בית המשפט המחוזי לא מצא הוכחת נזק, והדגיש כי הכרזות קיימות ותכניות ארציות כבר הגבילו את הבנייה, ובכך שללו פגיעה נוספת בתכניות הפוגעניות. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שהמערערת רכשה את הקרקע במגבלות הקיימות, ומכאן שאינה זכאית לפיצויים בגין אותם תנאים קיימים. יתר על כן, בית המשפט הדגיש את חשיבותה של תכנית ארצית האוסרת על בנייה בטווח של 150 מטר מכביש מהיר, אשר פגעה בחלקה. בהערכת ההשפעות של התכניות השונות נלקחו בחשבון הערכות מומחים, אך הערכת המערערת לא הביאה בחשבון גורמים משמעותיים אלה. בסופו של דבר, הערעור נדחה, תוך שהוא קובע כי אין ראיות להפסד כספי כתוצאה מהתכניות הנדונות, והמערערת חויבה לכסות את הוצאות המשיבים. ההחלטה מדגישה את יחסי הגומלין המורכבים בין הכרזות על שימוש בקרקע, שינויי ייעוד וזכויות פיצויים, ובה בעת משקפת את המסה הרחבה יותר על איזון זכויות קניין אינדיבידואליות מול צורכי תכנון ציבוריים.