ת"מ 113/09

תקציר

התביעה נסובה סביב אגרת הנחת צינור שהתובע נאלץ לשלם, שלטענתו הייתה בלתי מורשית ומפלה. התובע ביקש לאשר את התביעה כתובענה ייצוגית, אך בקשה זו נדחתה מאחר שהנתבעים הפסיקו לגבות את האגרה המדוברת. בית המשפט החליט כי יש לפצות את התובע ועורכי דינו על מאמציהם, למרות שהתביעה לא צלחה. בקביעת גובה הפיצוי הראוי שקל בית המשפט מספר גורמים. אלה כללו את התשומות של התובע ועורכי דינו, טובת ההנאה לקבוצה אותה ייצגו והאינטרס הציבורי שמשרת התביעה. בעוד בא כוח התובע טען לפיצוי גבוה יותר, תוך ציון אופייה החדש של התביעה והשפעתה הציבורית, הנתבעים סברו כי ראוי לפסוק פיצוי צנוע יותר. עוד טענו הנתבעים כי לתובע לא הייתה עילת תביעה אישית וכי המניע לתביעה היה חוסר תום לב. עם זאת, בית המשפט דחה טענות אלה. תחת זאת, בית המשפט קבע כי יש לפצות את התובע וצוותו המשפטי ב-50,000 ש"ח וב-15,000 ש"ח, בהתאמה, תוך הכרה בעבודה ובסיכון הכרוכים בהגשת התביעה, תוך התחשבות בהצלחה המוגבלת ובמשכו הקצר של ההליך. החלטה זו התקבלה ללא נוכחות אף אחד מהצדדים.