ע"א 24786-06-19

תקציר

פסק הדין עוסק בארבע תביעות הנוגעות לעסק מושכר הכולל שתי חנויות. מנהל העיזבון של בעלי המנוח מערער על החלטות בית המשפט קמא, אשר פסק כנגד פינוי החוכר הנוכחי, קבע כי העסק אינו עסק יבוא בעיקרו, וקבע את דמי השכירות בשיעור נמוך מהרצוי על ידי המערערת. שתי התביעות הראשונות, שהוגשו לבית המשפט לשכירות בשנת 2015, ביקשו להסיר את תקרת השכירות המוגנת בנימוק שעיקר פעילותו של העסק היא מבוססת יבוא, ולכן אין להחיל את התקרה. שתי התביעות הנוספות, שהוגשו לבית משפט השלום בשנת 2016, ביקשו לפנות את המושכר בשל אי תשלום דמי שכירות ונטישת הנכס. בית משפט קמא איחד את הדיונים בכל ארבע התביעות ונתן פסק דין אחד. בית משפט קמא דחה את תביעות הפינוי, בקובעו כי דמי השכירות שולמו באופן עקבי וכי כל עיכוב מיוחס לסירובה של המערערת לקבל את דמי השכירות. עוד נמצא כי העסק אינו עסק יבוא בעיקרו, ולכן לא ניתן להסיר את תקרת השכירות המוגנת. למרות שבית המשפט הסכים כי חל שינוי נסיבות המצדיק הערכה מחודשת של דמי השכירות, הוא קבע כי עדיין יש לדבוק בשיעור המקסימלי ולקבוע את דמי השכירות בשיעור נמוך יחסית. ערכאת הערעור הסכימה עם קביעותיו של בית משפט קמא ודחתה את הערעור. בית המשפט לא מצא עילה להתערב בממצאיו העובדתיים הברורים של בית משפט קמא בדבר תשלום דמי השכירות ומהות העסק. עוד הסכים ערכאת הערעור כי העסק אינו עסק יבוא בעיקרו וכי קביעת דמי השכירות כפופה לתקרה המקסימלית. משכך, נדחה הערעור במלואו, והוחזר הפיקדון שהפיק המערער. התנהגותו החריגה של בא כוח המשיב במהלך הדיון הביאה את בית המשפט לוותר על הוצאות המשיב למרות דחיית הערעור.