עב"ל 57587-03-19

תקציר

הדיון נסוב סביב המועד הראוי לגביית קנסות בגין איחור בתשלום דמי ביטוח על ידי מעסיקים, וכן השיקולים שעל המוסד לביטוח לאומי (המכון) להביא בחשבון בעת הפחתה או ביטול של קנסות אלה. בית המשפט קובע כי יש לגבות את הקנסות מיום שקמה החובה לשלם דמי ביטוח, שהוא היום ה-15 לאחר תקופת התשלום, כהגדרתה בחוק. הדבר מיוחס לאחריות המעסיק בדיווח למכון, כלומר הוא אינו יכול ליהנות ממחדלו שלו. עם זאת, בית הדין מכיר בכך שייתכנו מקרים בהם המעסיק פעל בתום לב והייתה לו מחלוקת לגיטימית לגבי חובת התשלום. במקרים כאלה, בית המשפט מציע כי המוסד יוכל לשקול להפחית את הקנס לתקופה שבין מועד הפירעון לבין השומה על ידי מס הכנסה להפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה בתוספת ריבית נוספת לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה. זה ישמש איזון בין הטלת סנקציות על מעסיקים לבין לא להרתיע אותם מדיווח הוגן. בתקופה שלאחר השומה של מס הכנסה אמור לחול מלוא הקנס, שכן המעסיק מודע לחוב. אבל המכון צריך להפעיל את שיקול דעתו באופן מידתי ושקוף. עוד מדגיש בית המשפט כי על המכון להתחשב בערכו האמיתי של הכסף ולא להתמקד רק בהיבט העונשי של הקנס. ככלל, המוסד נדרש להפעיל את שיקול דעתו בתבונה בשאלת הפחתת הקנסות, במיוחד כאשר המעסיקים פעלו בתום לב. בנוסף, בית הדין דן בסמכותו של בית הדין לעבודה לדון בטענות הן בהיבטים עובדתיים והן בהיבטים משפטיים ומאשר את תוקפו. לבסוף, בית המשפט קובע כי לא היה כל שיהוי בקביעת הערכת הניכויים לשנת 2006 בפרשת ממן, ותביעת השיהוי של ממן נדחית. ערעורי המוסד מתקבלים אפוא באופן חלקי, וההחלטה היא כי דמי הביטוח יהיו כפופים להפרשי ריבית והצמדה ממועד תשלום התשלום.