עפ"ת 13650-08-20

תקציר

פסק הדין דן במסגרת המשפטית לבקשות להארכת מועד המשפט הנוגעות לעבירות תעבורה ובהשלכות של תשלום הקנסות הקבועים בגין עבירות אלה. על פי החוק, תשלום הקנס שקול להודאה באשמה, ויש לשלם את הקנס בתוך 90 יום מיום קבלת ההודעה, אלא אם כן הנאשם מבקש להישפט. לבית המשפט יש סמכות להאריך מועד זה אך רק בתנאים ספציפיים, תוך הדגשת חשיבות העמידה בלוחות זמנים. פסק הדין מתייחס גם לנוהל העברת דוחות ולהשלכות של העברות כאלה, וקובע כי ההליך אינו מהווה הודאה באשמה ואין בו כדי להגביל את זכויות הנהג שאליו מועבר הדו"ח. בנוסף, פסק הדין נוגע בחזקת המסירה בגין זימונים הקשורים לעבירות קנס ובצורך להוכיח כי הנמען לא קיבל את ההודעה. במקרה הספציפי קבע בית המשפט כי המדינה לא הביאה ראיות למסירה, ולכן חזקת המסירה אינה חלה. כמו כן, בית המשפט דן בטענה בדבר תשלום קנסות ובבלבול סביב תשלומים שבוצעו על ידי אנשים שונים הקשורים למקרה. בפסק הדין הובהר כי חתימה על תצהיר המאשר כי נהג ברכב אינה מהווה הודאה בביצוע העבירה. לבסוף, פסק הדין מזכיר בקצרה את טענת עיוות הדין הקשורה לאמינותן של מצלמות מהירות A3 ומתיישב עם פסיקות קודמות הדוחות חשש זה. בית המשפט הגיע למסקנה כי לא היה מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא להיעתר לבקשה להארכת מועד בנסיבות הספציפיות שהוצגו.