דב"ע נז/13 - 48

תקציר

המדינה, יחד עם מבקשים נוספים שהם צד לסכסוך עבודה קיבוצי, הגישו תחילה בקשות לצווי מניעה זמניים וקבועים כדי למנוע מההסתדרות להשבית את המשק כולו. בית הדין הארצי לעבודה, לאחר דיונים דחופים, נתן צווי מניעה זמניים והתיר שביתת מחאה קצרה בלבד. לאחר מכן התחייבה ההסתדרות שלא לנקוט כל פעולה ארגונית עד להודעה חדשה מבית הדין. עם זאת, בעקבות משבר במשא ומתן ומה שההסתדרות תפסה כהתבטאויות פוגעניות של שר האוצר, החליטה הנהגת ההסתדרות לפתוח בשביתה כללית, מה שגרם למבקשים להגיש בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט. לשביתה, בתגובה לתוכניות הכלכליות של הממשלה ולמה שההסתדרות ראתה כהפרת הסכמים על ידי המדינה, היו השלכות משמעותיות על יחסי העבודה במשק. בית המשפט, בהחלטתו הראשונית, קיבל את בקשת המבקשים לצווי מניעה זמניים, המגבילים את משך השביתה. למרות זאת, ההסתדרות המשיכה בשביתה, מה שהוביל לביזיון בית המשפט. פרקליטות המדינה הדגישה את חומרת פעולות ההסתדרות ואת הצורך לשמור על שלטון החוק, ואילו בהסתדרות טענו כי השביתה הייתה תגובה ספונטנית לדברי השר. בית המשפט, תוך הכרה בחשיבות כיבוד הוראותיו, החליט בסופו של דבר למחוק את הבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט, בראותו כי מדובר בהפרה חד פעמית. פסק הדין גם הבהיר את אופיין של בקשות ביזיון ואת תפקידו של בית הדין לעבודה בניהול יחסי העבודה, והדגיש את הצורך שכל הצדדים יכבדו את החלטותיו. פסק הדין משמש תזכורת להשלכות של התעלמות מצווי בית המשפט ולחשיבות של שמירה על שותפות ביחסי העבודה, כאשר לבית הדין תפקיד מרכזי בפתרון סכסוכים באמצעות הידברות.