רע"א 3466/92

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת על פרשנות חוק ההסדרים למגזר החקלאי המשפחתי ותחולתו על הליכי פשיטת רגל. המערערים, שהוכרזו פושטי רגל, טענו כי יש להחיל את החוק בעניינם, ואילו המשיבים, שכללו את הנאמן ונושה, חלקו עליו. החוק המדובר נועד לעכב או לעצור הליכים מתמשכים הקשורים לגביית חובות, והוא חל באופן ספציפי על גופים חקלאיים. בית המשפט המחוזי קבע כי החוק אינו חל על הליכי פשיטת רגל, והוביל את המערערים לערער על ההחלטה. בית המשפט העליון הסכים בפסק דינו עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וקבע כי כוונת החוק הייתה לעכב הליכים תלויים ועומדים וכי צו פשיטת הרגל כבר סיים את ההליך והעביר את נכסי המערערים לנאמן. בית המשפט הדגיש כי החוק אינו סותר בדיעבד חקיקה קיימת ללא ראיות ברורות, דבר שאינו קיים במקרה זה. יתר על כן, החוק עצמו מבחין בין סוגים שונים של נושים, מה שמצביע על כך שהוא אינו שואף לתחולה שוויונית. השופט לוין הגיע למסקנה כי החוק, בהיעדר הוראה מפורשת מנוגדת, אינו חל על מוכרזות פושטות רגל או חברות בפירוק. השופט לוין בחן גם את סעיף 31 לחוק, שעניינו התאמות לעניין פירוק או כינוס נכסים, אך מצא כי הוא לא שינה את המצב באופן משמעותי. הטענה כי ניתן להחיל סעיף זה על הליכי פשיטת רגל בדרך של היקש לא הייתה משכנעת. השופט ברק והשופטת דורנר הסכימו עם פסק הדין. הערעור נדחה, אך התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לדיון בבקשת המערערים לדחייה, והמערערים חויבו לשלם 5,000 ₪ שכר טרחת עורך דין לכל אחד משני המשיבים הראשונים.