דנ"פ 10036/07

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון מיום 18.11.07 בבג"ץ 347/07 מציג ניתוח משפטי מורכב הנוגע בעיקר לתקופת ההתיישנות בגין עבירות מין כלפי קטינים ולמשקל הראייתי שניתן לעדותה של מתלוננת קטינה. העתירה לדיון נוסף תלויה בפרשנות העותרת לחוות דעתו החולקת של השופט לוי כקובעת תקדימים משפטיים חדשים. ליבת המחלוקת המשפטית נסובה סביב תחולת חוק ההתיישנות על עבירת מעשה סדום שבוצעה בקטין. העבירות שהואשמו בהן התרחשו לכאורה בין השנים 1989 ל-1993. המתלוננת הגישה את הדו"ח הראשוני שלה ב-29 במרץ 2003. על פי החוק שהיה בתוקף באותה תקופה, עבירות שבוצעו עד 29 במרץ 1993 אכן היו אסורות בחוק. נקודת המחלוקת הקריטית הייתה האם העותר ביצע מעשה סדום נוסף לאחר תאריך זה, דווקא ביום 21.8.1993, כפי שנטען בדו"ח מאוחר יותר של המתלונן. חידוש משפטי משמעותי, או ליתר דיוק נקודת התפתחות משפטית, מעיד הדיון סביב תיקון מס' 84 לחוק העונשין, שנחקק בשנת 2005. תיקון זה האריך את תקופת ההתיישנות על עבירות מין בקטינים, וקבע כי תקופת ההתיישנות מתחילה רק בהגיעו של המתלונן לגיל 18. בעוד שתיקון זה לא חל ישירות על עניינו של העותר, מאחר שהעבירות הנטענות היו אסורות עוד לפני חקיקתו, חוות דעתו של השופט לוי הציגה שיקול חדשני. השופט לוי הציע כי גם בהיעדר תחולה ישירה, תיקון חקיקה מאוחר יותר יכול להשפיע על פרשנותה ויישומה של חקיקה קודמת באמצעות "רוחה הנורמטיבית והתכליות העומדות בבסיסה". עיקרון זה, אם יאומץ באופן נרחב, עשוי להוות שינוי משמעותי בפרשנות הסטטוטורית, ולאפשר יישום דינמי של עקרונות משפטיים המבוססים על ערכים חברתיים מתפתחים וכוונת חקיקה, אפילו בדיעבד. מושג זה, המכונה על ידי העותר "השפעת הרוח הנורמטיבית של דבר חקיקה", הוא נקודת מחלוקת מרכזית. העותר מצביע גם על עמדותיו של השופט לוי בדבר "מידת ההקפדה שיש לתת לעדותו של קטין או נכה לצורך קביעת ממצאי מהימנות". השופט לוי הציע כי אין צורך לעקוב אחר עדותם של אנשים כאלה "בקפדנות מעבר לנדרש", וכי קירובים במועד העבירה אינם מונעים בהכרח הרשעה אם מדובר בהתיישנות. הדבר נוגע לעיקרון המשפטי המבוסס של הערכת מהימנותם של עדים פגיעים, והעותר טוען כי גישתו של השופט לוי חורגת מהכללים הקיימים, ומצטטת במפורש את סעיף 354(ה) לחוק העונשין, הקובע כי תיקון מס' 84 אינו חל על עבירות שכבר התיישנו. המדינה, בהתנגדותה לעתירה לדיון נוסף, טוענת כי חוות דעתו של השופט לוי, אף שנדונה, נותרה בעמדת מיעוט ועל כן לא קבעה תקדים מחייב. לטענת המדינה, פסק הדין לא קבע כללים חדשים וכי תחולתו של השופט לוי על חוק ההתיישנות מוגבלת ביותר, המוגבלת לתרחישים עובדתיים ספציפיים. עוד מדגישה המדינה, כי החלטתו של השופט לוי לא התבססה רק על תקופת ההתיישנות אלא גם על סירובה של העותרת להעיד, שסיפקה תימוכין ראייתיים לעדותה של המתלוננת. בית המשפט, בדחותו את העתירה, מצא כי קביעותיו של השופט לוי לא קבעו כללים מחייבים לא לגבי השפעת חקיקה חדשה על חקיקה קודמת ולא לגבי שיקול דעתם של בתי המשפט בממצאי מהימנות. לפיכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי לא התקיימו התנאים לדיון נוסף לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, שכן החלטת בית המשפט העליון התבססה על עובדות המקרה הספציפיות ולא על פרשנות משפטית תקדימית.