ע"א 399/79

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה לאימוץ קטין ללא הסכמת הורי הילד. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, ומכאן הערעור. המערערת טענה כי הורי הילדה נטשו את הילדה או נמנעו דרך קבע מלמלא את חובותיהם ההוריות כלפיה, כאמור בסעיף 11(1) לחוק אימוץ ילדים, התש"ך-1960, שיש בו כדי לשלול את הצורך בהסכמתם. בית המשפט העליון קבע כי מאחר שהאב לא נטש את הילדה וגילה דאגה לשלומה, לא מתקיים התנאי של "הימנעות קבועה ממילוי התחייבויות" שבסעיף 11(1). בית המשפט פירש סעיף זה כמתייחס להתנהגותם ולמצבם של ההורים, וקבע כי יש להוכיח כי אי מילוי חובותיו של הורה כלפי ילדו הוא קבוע ומתמשך המצדיק מתן צו אימוץ ללא הסכמה. משך הכישלון צריך להיבחן מנקודת מבטם של ההורים ולא של הילד. יתר על כן, בית המשפט הדגיש כי שינויים בהתנהגות ההורים לפני החלטת בית המשפט עשויים לשנות את פרשנות המונח "קבוע". במקרה זה, התנהלותה של האם לא היוותה כשל של ממש, למרות אדישותה וחוסר אכפתיותה לעיתים. בית המשפט לקח בחשבון את דאגתה בסופו של דבר לילד, את מצבה הכלכלי המשופר ואת נישואיה החדשים, וציין כי כללים נוקשים לא צריכים לחול במקרים רגישים מבחינה רגשית. הערעור נדחה, כאשר בית המשפט אישר את החלטת בית המשפט המחוזי שלא למסור את הילד לאימוץ ללא הסכמת ההורים.