עת"מ 51115-03-22

תקציר

העותרת הגישה תביעה כנגד החלטת המשיב כי אינה זכאית להמשיך ולהתגורר בדירת סבה לאחר מותו. הוועדה העליונה של המשיב החליטה כי העותרת לא עמדה בדרישות חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי לקבלת מעמד של "דיירת ממשיכת" משום שלא התגוררה עם סבה במשך שלוש שנים רצופות לפני מותו. הוועדה ביססה את החלטתה על ביקורים שנתיים שנערכו בדירה, במהלכם הצהיר הסב באופן עקבי כי הוא מתגורר בגפו. העותרת טענה כי עברה לגור בדירה בשנת 2013 ומסרה מספר תצהירים כראיה, אך הוועדה העדיפה את דו"חות הביקורים ומסמכים אחרים המעידים כי לא התגוררה עם סבה. העותרת טענה כי ההחלטה התקבלה בעצלתיים וכי הסתמכה על המצב, בהנחה שהדירה תהיה שלה. עם זאת, בית המשפט דחה את טענותיה והסכים עם החלטת הוועדה, ולא מצא פגם בהליך או בתוצאה. העותרת לא הצליחה להוכיח כי עמדה בדרישות החוק לרשת את השכירות, וההחלטה התבססה על ראיות אותנטיות ובמועד. למרות שבית המשפט הכיר בנסיבותיו הקשות של העותר, הוא הדגיש את הצורך ביחס שווה לכל המבקשים ואישר את החלטת הוועדה. משכך, נדחתה העתירה, והחלטת המשיב עמדה בעינה.