עמ"ש 34551-09-12

תקציר

פסק הדין סובב סביב סכסוך הורי על המשמורת על ילדיהם הקטינים בעקבות התמוטטות מערכת יחסים. לאחר הפרידה, האם רצתה לעלות לישראל עם הילדים, ואילו האב רצה שהם יישארו בקנדה. בית המשפט הקנדי פסק תחילה לטובת האם והתיר לה לעבור עם הילדים לישראל, מה שגרם לאב להגיש ערעור. עם זאת, בקשתו של האב לעיכוב ביצוע נדחתה, כלומר האם יכלה לעבור עם הילדים לישראל בזמן שהערעור תלוי ועומד. לאחר מכן עלה גם האב לישראל, בתקווה להישאר קרוב לילדיו ולבסס בה את חיי היומיום שלהם. השאלה המרכזית הייתה האם מקום מגוריהם הרגיל של הילדים עבר מקנדה לישראל במהלך תקופה ממתינה זו. על בית המשפט היה לקבוע את סמכות השיפוט האחראית להכרעה בענייני הקטינים, שכן האב טען כי בהגשת התיק לבית המשפט לענייני משפחה, הסכים האב במשתמע להעביר את הסמכות לישראל. בית המשפט התייחס לפסקי דין קודמים במקרים דומים, והדגיש כי מעבר הילדים לישראל היה זמני ולא שינה את מקום מגוריהם הרגיל, מה גם שהוא נעשה ללא הסכמת האב. משמעות הערעור התלוי ועומד בקנדה הייתה שזכויותיו של האב כאפוטרופוס הופרו, שכן האם לא החזירה את הילדים לשם. פסק הדין דחה את ערעורו של האב, ובכך חיזק את החלטת בית המשפט קמא. בית המשפט קבע כי מקום מגוריהם הרגיל של הילדים נותר בקנדה וכי סירובה של האם להחזירם לשם מפר את זכויות המשמורת של האב. כתוצאה מכך, בית המשפט הורה לאם לעמוד בזכויות המשמורת של האב ודאג להחזרת הילדים לקנדה. בנוסף, נדרשה האם לשאת בהוצאות המשפט של האב ובשכר טרחת עורך דין, בסך 20,000 ₪.