ע"א 170/63

תקציר

בתביעה משפטית הנוגעת להגנת הדייר, נתן בית המשפט העליון פסק דין הדוחה את עתירת המשכירים לפנות דייר בטענת נטישה. עניינו של המקרה בסכסוך בו נאלצו השוכרים, לרבות המשיב מס' 1 ואשתו, לעזוב זמנית את דירתם בשל היעדר חיבור לרשת המים העירונית – אי נוחות משמעותית שתרמה למחלתה של האישה. למרות סירובם של המשכירים לאפשר חיבור מים על חשבון השוכרים, המשיכו השוכרים לשלם את דמי השכירות לחשבון האוצר, שהוצע בסופו של דבר לבעלי הדירות, שסירבו לקבל אותו וביקשו פינוי. בתחילה פסק בית משפט השלום לטובת הפינוי, ופירש את עזיבת הדיירים כנטישה, אך הדבר בוטל על ידי בית המשפט המחוזי, שהכיר במחסור במים כסיבה משכנעת וזמנית למעבר השוכרים. בערעור נוסף אישר בית המשפט העליון החלטה זו, והדגיש כי נטל ההוכחה לנטישה מוטל כולו על המשכיר. בית המשפט התייחס לפסקי דין קודמים כדי להדגיש כי היעדרו של השוכר אינו שקול לנטישה אם קיימת סיבה מוצדקת, כמו תנאי מגורים לא מספקים עקב הזנחת המשכיר. היא דחתה את הטענה כי בכוונת המשיבים לעזוב לצמיתות, מה גם שהם ביקשו ללא הרף לפתור את סוגיית המים ולא היה להם מקום מגורים חלופי בר קיימא. בית המשפט העליון קבע כי חוסר המעש של בעלי הדירות לשיפור התנאים לא צריך להיות טקטיקה לפינוי, והדגיש כי החוקים המגנים על השוכרים נועדו להבטיח את השימוש הראוי שלהם בבית. הערעור נדחה, והמשכירים חויבו לכסות את הוצאותיהם המשפטיות של השוכרים.