ע"פ 4959-01-19

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף, המתמקד בעקרונות משפטיים וחידושים, בהתבסס על הנתונים שסופקו בלבד: **ניתוח משפטי: ע"פ 4959-01-19 מדינת ישראל נ' מוסא רחאל (בית המשפט המחוזי בחיפה, 21.02.2019)** **מבוא והשתלשלות ההליכים:** תיק זה עוסק בערעור המדינה על החלטת בית משפט קמא (השלום בחיפה) שלא להרשיע שוטר, חוקר בימ"ר צפון, אשר הודה בביצוע עבירת מרמה והפרת אמונים הפוגעת בציבור (סעיף 284 לחוק העונשין, התשל"ז-1977). המשיב הורשע במסגרת הסדר טיעון, כאשר שאלת ההרשעה הושארה לבחינת בית המשפט לאחר תסקיר שירות המבחן. בית משפט קמא, בהתבסס על המלצת שירות המבחן ובהתחשב בנסיבותיו האישיות של המשיב, החליט לבטל את ההרשעה ולהטיל עליו פיקוח שירות מבחן למשך שנה ו-200 שעות עבודות שירות. המדינה, שלא השלימה עם החלטה זו, ערערה לבית המשפט המחוזי בחיפה, בבקשה להרשיע את המשיב ולהטיל עליו גם מאסר מותנה. **השאלה המשפטית המרכזית:** השאלה העיקרית העומדת להכרעה בערעור היא האם יש להורות על הרשעת המשיב, חרף ההודאה בעובדות כתב האישום, או שמא יש להותיר את החלטת בית משפט קמא שלא להרשיע על כנה. **המסכת העובדתית (לפי כתב האישום):** המשיב, חוקר בימ"ר צפון, הודה כי ביצע מעשה מרמה והפרת אמונים הפוגע בציבור. לטענת בית המשפט המחוזי, סעיפים 2-10 לכתב האישום מתארים התנהגות בלתי הולמת אך לא חמורה במיוחד, הכוללת "הנחיות" שנתן לחבר בנוגע לאישה שהתלוננה נגד בעלה, ואמירה כי ישוחח עם שופט לשחרור התוקף. החומרה המרכזית, לפי בית המשפט, נגלית בסעיפים 11-12, שם הודה המשיב כי אמר לחברו ש"נוצרה בעיה" עקב רצון המתלוננת לבטל את התלונה, והנחה את חברו להגיד למתלוננת בבית המשפט כי היא לא קוראת עברית, לא הבינה על מה חתמה, וכי לא לחצו עליה בעת ביטול התלונה. **הדיון המשפטי - התבססות על הלכת כתב ופירוש התנאים לאי-הרשעה:** בית המשפט המחוזי בחיפה דן בערעור תוך התבססות על ההלכה הפסוקה, ובפרט על הלכת כתב (ע"פ 2083/96 כתב נגד מדינת ישראל), אשר קובעת כי הימנעות מהרשעה אפשרית רק בהצטבר שני גורמים: 1. **הפגיעה בשיקום הנאשם:** ההרשעה צריכה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם. 2. **סוג העבירה:** סוג העבירה צריך לאפשר לוותר על ההרשעה בנסיבות המקרה המסוים, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים (הוקעה, הרתעה). **ההבחנה המהותית בין התנאים:** השופט אליקים, באב"ד, הדגיש את ההבחנה המהותית בין שני התנאים. לטענתו, בית משפט קמא שילב בטעות עובדות ונסיבות מתחום התנאי השני (שיקום) בעת בחינת התנאי הראשון (סוג העבירה וחומרתה). תרומתו של המשיב לקהילה, הסיכוי שיעבור עבירות בעתיד, והעדר עבר פלילי – כל אלו אינם רלוונטיים לבחינת חומרת העבירה כשלעצמה, אלא אך ורק לבחינת תנאי השיקום ובעת קביעת העונש. **התנהלות המשיב כחוקר משטרה - חומרה מיוחדת:** השופט אליקים הדגיש את חומרת ההתנהלות לאור תפקידו של המשיב כחוקר משטרה. למרות שבשלבים מסוימים של כתב האישום ההתנהגות תוארה כבלתי הולמת אך לא חמורה, סעיף 12 לעובדות כתב האישום, המפורט לעיל, הוביל את בית המשפט המחוזי למסקנה כי המשיב "הטה חקירה ומשפט". ההנחיה למתלוננת לומר בבית המשפט מידע כוזב, במטרה להשפיע על הליך משפטי, מהווה פגיעה קשה באמון הציבור במשטרה וחותרת תחת שלטון החוק. השופט פורת, לעומתו, סבר כי העצות היו "חסרות תחכום" ולא התממשו בפועל, וכי לא נגרם נזק ממשי. **החידוש המשפטי וההלכה:** 1. **החשיבות של הפרדת התנאים לאי-הרשעה:** הניתוח של השופט אליקים מדגיש את החשיבות הקריטית של הפרדה אנליטית ברורה בין שני התנאים המצטברים לאי-הרשעה. ערבוב נתונים הרלוונטיים לשיקום בבחינת חומרת העבירה עלול להוביל להחלטות שגויות. 2. **מעמדו של המשיב כאיש חוק:** פסק דין זה מדגיש את הרף המחמיר שבית המשפט מצפה משוטרים, ובפרט מחוקרים, לעמוד בו. התנהגות של הטיית חקירה או שיבוש הליכי משפט, גם אם אינה מגיעה לכדי מימוש מלא, עלולה להיחשב חמורה במיוחד כאשר היא מבוצעת על ידי איש מערכת אכיפת החוק. 3. **התמודדות עם "נזק קונקרטי" לעומת "סוג העבירה":** השופטת בש התייחסה לאפשרות שהרשעה תגרום נזק קונקרטי למשיב (למשל, בתחום עיסוקו כעורך דין), אך קבעה כי תנאי זה אינו מתקיים או אינו משמעותי דיו כדי להצדיק אי-הרשעה, לאור חומרת העבירה. השופט פורת, לעומת זאת, ראה בנזק הפוטנציאלי בתחום המקצועי וכן בהיבט הנפשי, כבדי משקל המצדיקים אי-הרשעה. **הכרעת הרוב:** ברוב דעות (השופטים אליקים ובש), בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור, ביטל את החלטת בית משפט קמא, והורה על הרשעת המשיב בעבירה של מרמה והפרת אמונים. יתר מרכיבי גזר הדין (פיקוח שירות מבחן ועבודות שירות) נותרו על כנם, כאמור בכלל שערכאת הערעור אינה ממצה את הדין עם נאשמים. **דעת המיעוט (השופט פורת):** השופט פורת, בדעת מיעוט, סבר כי לא נפלה שגגה בקביעת בית משפט קמא. הוא הדגיש כי "עצותיו" של המשיב לא נגעו לתיק חקירה שהיה בטיפולו, הוא לא ביצע פעולה ישירה של פגיעה בחקירה, והנזק הממשי לא פורט. הוא גם התחשב בחלוף הזמן, בהעדר הסתבכות נוספת, בחרטתו של המשיב, ובפגיעה האפשרית בשיקומו המקצועי והנפשי. לשיטתו, בנסיבות אלו, ניתן לוותר על ההרשעה מבלי לפגוע מהותית בשיקולי הענישה. **משמעות פסק הדין:** פסק הדין מדגיש את הגישה המחמירה יותר של בתי המשפט, ובפרט של ערכאת הערעור, כאשר מדובר בהתנהלות של אנשי אכיפת חוק שפוגעת באמון הציבור או מנסה להטות הליכי משפט. הוא מחזק את ההפרדה הדרושה בין בחינת חומרת העבירה לבין בחינת השפעת ההרשעה על שיקום הנאשם, ומדגיש כי במקרים בהם עולה חשש להטיית הליכים על ידי שוטר, החובה להרשיע גוברת על שיקולי שיקום.