ע"א 2509/98

תקציר

במקרה מכריע דן בית המשפט העליון בערעור שעניינו איחור באבחון גידול במוח, שגרם לפגיעה משמעותית בראייתו ובבריאותו הכללית של המערער. המערער, שסבל מכאבי ראש עזים, טשטוש ראייה והקאות מאז שנות השבעים, אובחן כסובל ממיגרנות בשנת 1974. בשנת 1980, לאחר תסמינים מתמשכים, היא נבדקה שוב, אך קיבלה רק EEG, שהראה תוצאות תקינות, מה שהוביל את הרופא לשמור על אבחנה של מיגרנה. אולם בשנת 1983 התגלה גידול שהצריך מספר ניתוחים שפגעו קשות בראייתה וביכולתה לעבוד. המערער טען כי רופא המשיב התרשל בכך שלא הזמין בדיקת CT בשנת 1980, בדיקה הידועה כיעילה יותר בגילוי גידולים מאשר אא.א.ג. בית המשפט העליון קבע כי הרופא לא עמד בסטנדרטים הרפואיים של אותה תקופה, אשר הכירו ביתרונות של בדיקת CT. למרות שייתכן שהיו מגבלות בגישה לסריקה, לא הוכח כי אלה היו בלתי עבירות. ההחלטה הכירה בנזק מגילוי מאוחר של הגידול, כולל אובדן הראייה, שככל הנראה נמנע על ידי התערבות מוקדמת יותר. בית המשפט הכיר בנזק שנגרם כתוצאה מכך כבסיס לפיצויים, ומצביע על כך שכשליש מסך הנזקים נבעו מהאבחון המאוחר. יתר על כן, בית המשפט דחה את טענת ההתיישנות של המשיב, והבטיח כי התביעה תתבצע במועד. לפיכך הועבר התיק לבית המשפט המחוזי לצורך הערכת הנזקים, תוך פסיקת הוצאות המערער בגין הערעור. תוצאה זו הדגישה את חשיבות ההקפדה על פרקטיקות רפואיות מבוססות ואת ההשלכות של רשלנות על התוצאות הבריאותיות של המטופלים.