ע"ב 5002/06

תקציר

המקרה שלפנינו נסוב סביב יחסי העבודה בין התובעים (העובדים), נותני השירותים (מכללת יהודה ושומרון וקודמותיה) לבין מדינת ישראל ("המשתמש" או "המעסיק בפועל"). השאלה העיקרית להכרעה היא זהות המעסיק, כאשר התובעים טוענים ליחסי עובד-מעביד עם המדינה והנתבעים טוענים לנותן השירות. בית הדין הארצי לעבודה, בפסק דינו, בוחן בדקדקנות את הקשרים שנוצרו במהלך כהונתם של העובדים, בהתחשב בכל נסיבות העסקתם. בית הדין מכיר במערכת היחסים רבת הפנים, כאשר האינדיקציות מצביעות הן כלפי המדינה והן כלפי נותני השירותים כמעסיקים. יצוין כי התובעים נקלטו לאחר ראיונות עם המדינה ועבודתם הייתה מפוקחת פדגוגית על ידה, אך הספקים שילמו את שכרם, הייתה להם סמכות לשבץ אותם במקומות עבודה ויכלו לפטר אותם. בית הדין משקלל אינדיקציות אלה על רקע פרשת כפר רות, הקובעת תקדימים לקביעת זהות המעביד במערכת יחסים משולשת. שיקול נוסף שנלקח בחשבון הוא אורך העסקתם של התובעים, העובדים באופן עקבי באותו תפקיד ובאותו מקום תחת ספקים שונים, מה שמוביל את בית הדין לאפיין את העסקתם כפיקטיבית. הספקים, שלא היו חברות כוח אדם, רק סייעו בתשלום המשכורות בזמן שהמדינה פיקחה ומימנה את הפרויקט. העסקה זמנית זו אצל ספקים עוקבים, הנמשכת עשרות שנים, נחשבת חריגה ובלתי הוגנת למדינה. בסופו של דבר, בית הדין פוסק לטובת התובעים, תוך הכרה ביחסי עובד-מעביד בינם לבין מדינת ישראל. עם זאת, ההכרזה חלה באופן פרוספקטיבי מיום הגשת הבקשה לצו מניעה זמני, קרי 2.2.2006, ולא רטרואקטיבית מתחילת העסקתם. זאת, בשל השיהוי הרב בהגשת התביעה ומעורבותם של צדדים שלישיים שלא היו חלק מההליך. התובעים אינם נחשבים לעובדים קבועים של המדינה, שכן הם לא מילאו את ההליכים הנדרשים לקבלת קביעות בשירות המדינה. כל צד יישא בהוצאות המשפט שלו, והמדינה תישא גם בשכר טרחת עורך דין בסך 25 אלף שקל, שישולם לתובעים.